Beit Yosef Choshen Mishpat 72 – בית יוסף חושן משפט עב‏ – Tur

טור

פירוש

הלכות המלוה על המשכון(א) {א} המלוה לחבירו על המשכון צריך ליזהר שלא ישתמש בו מפני שהוא כמו רבית:
{ב} ואם הלוה לעני על מרא ופסל וקורדום וכיוצא בו ששכרו מרובה ואינו נפחת אלא מעט יכול להשכירו ולנכות לו דמי השכירות בחובו אבל בדברים אחרים שתשמישן מרובה לא ויראה דאפילו במרא וקורדום דוקא לאחרים יכול להשכירם אבל הוא לא ישתמש בהן וינכה לו בחובו משום חשדא כדרך שאמרו פורטין לאחרים ואין פורטין לעצמן: (ב) {ג} כל הגאונים פסקו שהמלוה על המשכון שומר שכר הוא וחייב בגניבה ואבידה ופטור מן האונסין וכן פסק רב אלפס וכ״כ הרמב״ם:
{ד} ופסקו ג״כ דליתא לדשמואל דאמר האי מאן דאוזיף לחבריה אלפא זוזי ואנח ליה קתא דמגלא עליה אי אבד קתא דמגלא אבד אלפא זוזי אלא לא הפסיד אלא כנגד משכונו וכנגד משכונו מיהא הפסיד לא שנא משכנו שלא בשעת הלואתו ל״ש משכנו בשעת הלואתו בין הלוהו פירות בין הלוהו מעות ולשיטתם הוי פיסקא הכי שאם נגנב או אבד המשכון והיה כנגד דמי החוב אין לאחד על חבירו כלום ואם החוב יותר על המשכון משלם הלוה היתרון ואין חילוק בהן בין אם פירש המלוה שאינו מקבל המשכון אלא בכדי שוויו בין אם קבלו סתם ואם דמי המשכון יתרים על החוב נותן המלוה ללוה היתרון ואם נאבד המשכון באונס פטור המלוה וגובה כל חובו אבל ר״י פסק שהמלוה על המשכון שומר חנם הוא ואף על פי כן כנגד דמי החוב הוי כאילו פירש שמקבלו בתורת פרעון ואיתא לדשמואל ולפ״ז הוי פיסקא הכי אם המשכונות כנגד החוב ונגנב או אבד יצא זה בזה ואין לאחד על חבירו כלום ל״ש משכנו בשעת הלואתו או שלא בשעת הלואתו בין הלוהו פירות בין הלוהו מעות ואם החוב יותר על המשכון הלוה הוא נותן למלוה דמי היתרון במה דברים אמורים שהלוהו סתם אבל אם פירש לא מיבעיא אם אמר בהדיא אם יפסיד המשכון שיפסיד כל חובו דפשיטא שאינו משלם לו היתרון אלא אפילו לא אמר אלא אף על פי שאינו שוה כנגד כל החוב קבלתיו אפילו הלוהו על קתא אלף זוז אם אבד המשכון אבד כל החוב וכן אם הלוהו על שני קתות אלף זוז או על קתא עם משכון אחר אלף זוז ואבד הקתא או המשכון הפסיד חצי החוב אבד השני הפסיד חצי האחר ואם דמי המשכון יתרים על החוב אין המלוה נותן ללוה היתרון ואם נאבד באונס ישבע המלוה כדין השומרים וגובה כל חובו ולזה הסכים א״א הרא״ש ז״ל: (ט) {ה} לפיכך המלוה לחבירו על המשכון ואבד ואומר המלוה סלע הלויתיך עליו ושקל היה שוה ושואל שקל כי הלוהו סתם ולא פירש שמקבלו בשביל כל החוב והלוה אומר שהיה שוה סלע ישבע המלוה כעין דאורייתא שאינו ברשותו וישבע הלוה היסת ויפטר. (י) אמר המלוה סלע הלויתיך עליו ושקל היה שוה והלוה הודה במקצת ואומר שהיה שוה ג׳ דינרין ישבע המלוה שאינו ברשותו וישבע הלוה שבועת התורה שהיה שוה ג׳ דינרין וישלם לו דינר. (יא) ואם אמר המלוה סלע הלויתיך ושקל היה שוה והלוה אומר איני יודע כמה היה שוה ישבע המלוה שאינו ברשותו ויכלול בשבועה שלא היה שוה אלא שקל וישלם לו הלוה ב׳ דינרין שודאי היא חייב לו ואינו יודע אם פרעו אם לאו ואם יש למלוה עדים שנאבד נוטל שקל בלא שבועה אלא שמחרים הלוה סתם על מי שנטל ממנו שלא כדין: (יב) {ו} ואם הלוה תובע למלוה ואומר סלע הלויתני עליו ושתים היה שוה ואבדתו בפשיעה ולדברי הגאונים אפילו נגנב או נאבד והמלוה אומר שלא היה שוה אלא סלע אם הלוה מאמינו שנאבד או שיש לו עדים שנאבד נשבע המלוה היסת ונפטר ואם אין הלוה מאמינו וגם אין לו עדים שנאבד נשבע המלוה כעין של תורה שאינו ברשותו ומגלגל עליו שלא היה שוה יותר ממה שהלוהו ואם המלוה מודה במקצת שאמר הלוה סלע הלויתני עליו ושתים היה שוה ואמר המלוה שלא היה שוה אלא ה׳ דינרין משלם לו ה׳ דינרין [ס״א דינר אחד] שמודה וישבע שבועת התורה שלא היה שוה יותר מה׳ דינרין וכולל בשבועתו שאינו ברשותו אם אינו מאמינו שנאבד וגם אין לו עדים שנאבד ואם אמר לו הילך הדינר שהוא שוה יותר ממה שהלויתיך או שאומר היה לי בידך בכדי שהיה שוה יותר על החוב ה״ז נשבע היסת ונפטר אם זה מאמינו או אם יש לו עדים שנאבד ואם אמר הלוה סלע הלויתני עליו ושתים היה שוה והמלוה אומר איני יודע כמה היה שוה ישבע המלוה שאינו ברשותו ויכלול בשבועתו שאינו יודע שהיה שוה יותר מדמי החוב ויפטר ואם יש עדים שנאבד או שהלוה מאמינו נשבע היסת שאינו יודע שהיה שוה יותר מדמי החוב ויפטר ואם השיב אני יודע שהוא שוה יותר מדמי החוב ואיני יודע כמה הוי ליה מחויב שבועה ואינו יכול לישבע ומשלם לו סלע ואם רצה המלוה מחרים סתם על מי שנוטל הימנו מה שלא היה לו ליטול:
{ז} ואם שניהם תובעין זה את זה שאמר הלוה סלע הלויתני עליו וב׳ היה שוה והמלוה אומר שלא היה שוה אלא שקל נשבע הלוה היסת שלא היה שוה פחות מסלע והמלוה נשבע שאינו ברשותו ויכלול בשבועתו שלא היה שוה יותר מסלע ואם היה הלוה מאמינו שנאבד או שיש לו עדים גם הוא לא ישבע אלא היסת שלא היה שוה יותר מסלע: (יג) {ח} היו שניהן מודין זה לזה כגון שאמר הלוה סלע הלויתני עליו וסלע היה שוה ובא לפדותו והמלוה מודה אלא שאומר שאבד אם אין לו עדים ואין הלוה מאמינו נשבע שאינו ברשותו ויצא זה בזה:
{ט} ואם יש שם עדים שנגנב והיה שוה יותר על החוב והמלוה טוען שלא פשע בו ואין לו לשלם כי אין לו עליו אלא דין שומר חנם לדעת ר״י והלוה אומר כי פשע בו ושואל ממנו מה שהיה שוה יותר על החוב ישבע המלוה כדין שומר חנם שלא פשע בו. (יד) ואם הלוה תובע ביתרון שהיה שוה יותר על דמי החוב ויש עדים בזה או שהמלוה מודה לו אלא שטוען שנאבד באונס ותובע דמי חובו ישבע המלוה כעין תורה שאינו ברשותו ושלא שלח בו יד ושנאבד באונס וגובה חובו מהלוה שהרי אין הלוה יודע כיצד נאבד והו״ל כהלויתני ואיני יודע אם החזרתיו לך אם לאו: (טו) {י} וכל היכא שהמלוה צריך לישבע שאינו ברשותו אפילו שאמר הריני משלם כפי שתבע הלוה ואיני נשבע אין שומעין לו דחיישינן שמא עיניו נתן בו ואם היה דבר שמצוי בשוק לקנות כמותו באותן הדמים שרוצה לשלם הרי זה משלם ואינו נשבע במה דברים אמורים בזמן שהשבועה מוטלת רק על המלוה ואין על הלוה שום שבועה אבל בזמן שהלוה נשבע כמה היה שוה כדי ליטול או ליפטר אז לא ינצל המלוה לעולם מלישבע שאינו ברשותו אפילו אם ירצה לשלם והוא דבר מצוי לקנות דחיישינן שמא יוציא את המשכון אחר שבועת הלוה: (יז) {יא} ואם לא נאבד המשכון וחלוקין בעיקר ההלואה ואומר המלוה שהלוהו סלע והלוה אמר שלא הלוהו אלא שקל אם הוא בענין שהיה המלוה יכול להחזיק במשכון ולטעון לקוח הוא בידי או לא היו דברים מעולם או החזרתיו לך נאמן גם לומר שהלוהו עליו עד כדי דמיו בשבועה. וכתבו הגאונים אף על פי שאם היה טוען לקוח הוא בידי או להד״ם היה נפטר בשבועת היסת כשטוען שהלוהו עליו עד כדי דמיו צריך לישבע בנקיטת חפץ כעין הנשבעין ונוטלין והראב״ד כתב שגם עתה שנשבע שהלוהו עליו כדי דמיו אינו נשבע אלא היסת.
{יב} ואפילו לדברי הגאונים דוקא כשתפש חפץ זה שצריך להחזירו לבעליו ויטול מעותיו אבל אם תפש מעות נשבע היסת ונפטר דהוה ליה כמנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי כלום לפיכך אם המשכון שוה סלע הרי זה נשבע ונוטל אין המשכון שוה אלא דינר הרי המלוה נוטל דינר מדמי המשכון ופורע הלוה עוד דינר שמודה בו ונשבע על השנים שכפר בהם:
{יג} ואם כפר בכל ואומר אין זה משכון אלא פקדון בידו ואין לו אצלי כלום הרי המלוה נפרע מדמי המשכון ואם אינו שוה עד כדי חובו נוטל ממנו מה ששוה ועל השאר נשבע הלוה היסת ונפטר. (יח) ואם הוא בענין שאינו יכול לטעון לקוח הוא בידי או להד״ם או החזרתיו לך נשבע הלוה שלא הלוהו אלא שקל ופורע לו ונוטל משכונו כיצד דברים שאינן עשויים להשאיל ולהשכיר ואין עדים לומר היאך באו לידו אפילו ראו עדים עתה בידו נאמן לומר לקוח הוא בידו וכן אפילו דברים העשויין להשאיל ולהשכיר או שאין עשויין להשאיל ולהשכיר אלא שיש עדים שבאו לידו בתורת שאלה או אם אין עדים שראו עתה בידו יכול לומר החזרתיו לך או להד״מ אם אין עדים שמסרם לידו אבל דברים העשויין להשאיל ולהשכיר ויש עדים שראוהו עתה בידו אינו יכול לומר לקוח הוא בידי או החזרתיו לך: (יט) {יד} ודברים העשויין להשאיל ולהשכיר פירש הרמב״ם ז״ל כגון שתחילת עשייתם היה להשאיל ולהשכיר ור״ת ורבינו אלפס פירשו שא״צ שיהא תחילת עשייתם להשאיל ולהשכיר אלא כל דבר שמקפידין עליו להשאיל מפני חשיבותו או שמתקלקל הוא דבר שאין דרכו להשאיל ולהשכיר ושאר כל הדברים הן דרכן להשאיל ולהשכיר והוא שיהיה זה שהחפץ בידו רגיל אצל בעל החפץ וגם שיהיה בעל החפץ רגיל להשאיל כליו לאחרים והכל תלוי באהבת האיש ובשנאתו ולפי מנהגו ומנהג המקום ולפי ראות הדיין כי יש אדם קשה שאינו משאיל כליו לשום אדם ויש שמשאיל לכל אדם אף על פי שאינן רגילין אצלו ויש שמשאיל לרגילים ואינו משאיל לשאינן רגילין אצלו: (כה) {טו} שאלה לא״א הרא״ש ז״ל: ששאלת התופש חפץ מחבירו וטוען שיש לו עליו עד כדי דמיו מעסק משא ומתן שביניהם אם צריך לברר הדבר. תשובה: נכון הוא לברר הדבר האיך דנתחייב לו משום דנפישי רמאי אולי מתוך דבריו יתבאר רמאותו וכן אני נוהג לפסוק וכ״כ הגאונים: (כ) {טז} והיכא שמוחזק במשכון שלא בעדים שאמרנו שיכול לטעון עליו עד כדי דמיו ואם אינו שוה לשומת הבקיאין החצי שהוא טוען עליו ואומר אני אטלנו בחובי לפי שהוא שוה בעיני כדי חובי והאחר כופר שאינו חייב לו כלום ואומר אף על פי שאיני חייב לו אני רוצה לסלקו בדמים שהוא שוה לשאר בני אדם כתב בעה״ת שהדין עם בעל הכלים שלא האמינו להמחזיק אלא בשביל תפיסתו לפיכך אינו נאמן אלא בכדי תפישתו ולא יותר לפיכך יתן לו כדי שוויין לשאר ב״א ויקחנו אם ירצה וי״א שהדין עם המחזיק והכי מסתברא כיון שאין כאן עדים ואילו היה אומר לקוח הוא בידי היה נוטל בעל כרחו של השני גם עתה נמי שטוען עליו יותר מכדי דמיו אלא שאמר שרוצה ליטלו בחובו נוטלו בע״כ: (כא) {יז} ואין חזקת המחזיק מועלת לטעון עליו כדי דמיו אלא בדבר שאינו יכול לילך מעצמו והוא עומד תחת יד בעלים כגון מטלטלין ועבד קטן שאינו הולך על רגליו ובהמה המשתמרת ביד הרועה דכיון שהוא שמור ביד בעליו וזה מוחזק בו נאמן לטעון עליו עד כדי דמיו אבל עבדים גדולים ובהמה שאינה מסורה לרועה אלא מעצמה הולכת ורועה אינו נאמן לומר לקוח הוא בידי או משכון הוא בידי אלא כשיביא עדים האחר שהם שלו יחזיר לו העבד והבהמה והוא ישבע לו שלא מכר ולא משכן לו כלום לפי שאין תפישתן תפישה שמעצמן הולכים בכל מקום ובכל מקום ברשות בעלים הם ואם החזיק בהם שלש שנים ויש לו עדים בכך הרי זה נאמן וישבע היסת שלקחה ממנו או שמסרו לו בחובו: (יז) {יח} משכן לחבירו כלים שעושין בהן אוכל נפש או משכן אלמנה בלא עדים לא אמרינן כיון שחייב להחזירו אזל ליה מגו ואינו יכול לטעון עליו כדי דמיו אלא כיון שאין עדים והיה יכול לכפור יכול לטעון עליו כדי דמיו: (כב) {יט} כתב בעל העיטור אם המלוה כופר במשכון ושניהם מודים בהלואה ישבע המלוה היסת שלא הניח בידו משכון והלוה ישבע היסת שהוא תופש משלו כנגד חובו אם היה משכונו כנגד חובו או יותר ואף על פי ששוה יותר כבר נפטר המלוה ממנו שכבר נשבע עליו ואם היה שוה פחות נשבע שמשכונו היה שוה כך וכך וישלם השאר: (כז) {כ} משכון שנפחתו דמיו ביד המלוה וטוען הלוה ברי לי שנפחת מחמת שנרקב או אכלוהו עכברים או עש אם טוען המלוה ששמרו במקום שמשתמר מעכברים וריקבון וניערו כראוי אם כן אנוס הוא ונשבע היסת שהוא כדבריו ונפטר ואם מודה שלא שם אותו במקום המשתמר מעכברים או לא ניערו כראוי חייב לשלם הפחת ואם יש מחלוקת ביניהם זה אומר נפחת כך וכך וזה אומר לא נפחת כל כך אם הלוה מודה שמתחילה לא היה שוה אלא כדי החוב כגון שהלוהו עשרים והיה שוה עשרים ועתה שוה עשרה והמלוה אומר שמתחילה לא היה שוה אלא ט״ו ושואל ממנו ה׳ נשבע הלוה היסת ונפטר ואף על פי שהוא מודה מקצת שהרי המשכון הילך הוא אבל מלוה אינו נשבע שהרי גם מתחילה לא היה שוה אלא כדי חובו ואם מתחילה היה שוה יותר מכדי החוב כגון שטוען הלוה שהיה שוה ל׳ והלוהו כ׳ ועתה אינו שוה אלא ט״ו ושואל ממנו י׳ והמלוה אומר שלא היה שוה אלא כ״ה ואין לו ליתן אלא ה׳ נשבע המלוה שלא נפחת אלא עשרה ומנכה לו חמשה מתוכו והשאר גובה מהמשכון שהוא נאמן בשבועה עד כדי דמיו וכ״ש אם אפילו אחר שנפחת שוה כדי החוב והם חלוקים בפחת או שאמר המלוה איני יודע כמה נפחת שנשבע המלוה שבועת היסת ונפטר: (כח) {כא} כתב בעל העיטור מלוה אומר סלע הלויתיך עליו וג׳ דינרין היה שוה ויש לי אצלך דינר ולוה אומר מכרתיו לך בשלשה דינרין ולא נתת לי המעות ותובע אותו בהם שניהם נשבעין שבועת היסת זה נשבע שמשכונא הוא בידו וזה נשבע שמכרו לו ואם רצו להפך שבועתן זה על זה הופכין:
{כב} ואם הם חלוקים על ההיפוך זה אומר אני מהפכה וזה אומר אני מהפכה עומד הדבר עד שיתרצה אחד מהם ואם לא נתרצו שניהם נשבעין׃ (כט) {כג} כתב ה״ר יהודה ברצלוני מלוה שטוען שנאבד המשכון באונס והלוה טוען ברי לי שאתה מכרתו ולקחת דמיו נשבע הלוה היסת ונפטר במגו שאין לך בידי כלום או פרעתיך׃ (ל) {כד} ראובן שמשכן משכון ביד שמעון והלך שמעון ומשכנו ללוי או נתנו לו במתנה מה שהיה לו עליו ונאבד מיד לוי ותובע ראובן משכונו מיד שמעון ואומר כי סלע היה שוה ולא הלוה עליו אלא ב׳ דינרין ושואל ממנו ב׳ דינרין ושמעון אומר שלא היה שוה אלא ג׳ דינרין ואינו חייב לו אלא דינר ונמצא שמעון מודה מקצת וצריך לישבע שלא היה שוה אלא ג׳ דינרין ואינו חייב לו אלא דינר עוד צריך לישבע שבועת השומרים שאינו ברשותו ושלא פשע בו ליפטר מהדינר וזה א״א לו לישבע כיון שמסרו ליד לוי ולוי אינו יכול לישבע לפטרו כי יאמר לו אתה מהימן לי ולוי לא נהימן לי לפיכך הו״ל מחויב שבועה ואינו יכול לישבע ומשלם וכן הדין אם נפחת המשכון ויש מחלוקת ביניהן כמה שיעור פחיתותו ומודה שמעון שנפחת ואינו יודע אם בפשיעת לוי נפחת או באונס הו״ל מחויב שבועה ואינו יכול לישבע ומשלם ואם רצה שמעון להחרים על כל אדם שיודע שמשכונו אינו שוה כמו שטוען הרשות בידו ואם יש שם עדים ששמרו לוי כראוי ונאבד ממנו באונס נפטר שמעון שהרי אין עסק שבועה ביניהם דנימא מתוך שאינו יכול לישבע משלם ואפילו אין עדים והיה דרך ראובן להפקיד פקדונותיו ביד לוי שנמצא שנאמן הוא בעיניו וטוען לוי שנאבד ממנו באונס ישבע לוי שבועת השומרין שאינו ברשותו ושלא שלח בו יד ושלא פשע בו ויפטר שמעון ואם פשע לוי בשמירת המשכון ואין לו ממון לשלם אף על פי שראובן רגיל להפקיד אצל לוי שמעון חייב לשלם לראובן דינר אחר שישבע לו שלא היה המשכון שוה יותר מג׳ דינרין שהרי שמעון הוא בעל דבר של ראובן וישאר לו חוב דינר על לוי הפושע: (לא) {כה} שאלה לא״א ז״ל: ששאלת ראובן שואל משמעון משכון שמשכן בידו והשיב שמעון בנך הקטן בא ושאל אותו בשמך ונתתוו לו וראובן אמר שלא בא לידו. תשובה: שמעון פושע הוא שמסרו ליד בן ראובן אפילו אם היה גדול אע״ג דאמרינן כל המפקיד על דעת אשתו ובניו הוא מפקיד מ״מ דוקא פקדון לפי שאין דרך בני אדם לשמור ולסגור כל חפציהם בתיבות דאדעתא דהכי הפקיד דיניחנו ביד אשתו ובניו מ״מ אם פשעו בו אשתו ובניו חייב הנפקד לשלם אבל הממשכן או המשאיל חפץ ליד חבירו צריך להחזיר ליד הבעלים כדתנן השואל את הפרה ושלח לו ביד בנו וכו׳ כ״ש הכא ששלחו לו ביד בנו קטן דאבידה מדעת היא: (לב) {כו} שאלה לא״א הרא״ש ז״ל: ראובן היה לו מעות ביד שמעון ובקש ממנו לוי שילוה אותם לו ונתרצה להלוותן לו ונתן לו בהן משכון ושלח ראובן כתב לשמעון שיתן המעות ללוי ונתנן לו ונאבדו המשכונות ביד ראובן. תשובה: ודאי דין מלוה על המשכון יש לו כיון ששמעון נתן המעות שהיה בידו משל ראובן ללוי בציווי ונתחייב ראובן בשמירת המשכונות ומיהו לא נתחייב בשמירתם עד שנעשית ההלואה דהיינו אחר שהגיע המעות ליד לוי ואם נאבדו המשכונות קודם לכן פטור ראובן ואם ישבע ראובן שנגנבו קודם שבאו המעות ליד לוי יתן לו לוי מעותיו כי עדיין לא נתחייב בשמירתם באותה שעה ואם הוא מסופק ואינו יכול לישבע אין מוציאין המעות מיד לוי: (לג) {כז} עוד שאלה לא״א הרא״ש ז״ל: ראובן תובע ללוי ספרים שמשכן לשמעון ואמר ששמעון המחהו אצל לוי לתת אותם לו בשבילו כשהיה נותן לו המעות כמו שהם ממושכנים וכשהוציא לוי הספרים לתתם לראובן אומר שנפחתו ונפסדו בידו ותבע לשלם לו הפחת ולוי אומר לאו בעל דברים דידי את כי ממי שקבלתי הספרים הוא הרשני ללמוד בהם כל זמן שיהיו ברשותי וצוני לכשתתן לי המעות שאתנם לך אם תרצה ליתן לי המעות אתנם לך ואם לא ישארו הספרים עד שיבא שמעון והשיב ראובן משעה שהמחני אצלך לא היה לך ליגע בהן ובנך למד בהן בענין שנפחתו ויש לך לשלם לי הפחת: תשובה מה שטוען לוי לאו בעל דברים דידי את מי שנתן לי הספרים הרשני ללמוד בהן טענה זו היתה מועיל לו אילו היה סבור שהיו הספרים של שמעון אבל הוא היה יודע שהספרים היו של ראובן כי שמעון ציוהו ליתנן לראובן כשיתן לו המעות הלכך אף אם הרשהו שמעון ללמוד בספריו לא היה לו לשמוע לו כי מה כח יש לו לשמעון להרשות ללוי להשתמש בהן בלא רשות ראובן והלא אף לשמעון לא היה רשות להשתמש בהן בלא רשות ראובן והוא לא טען שהרשה ראובן לשמעון ללמוד בהן הלכך שלח בהן יד שלא ברשות וחייב לשלם כל מה שנפחתו הספרים בתשמיש שנשתמש בהן ולא מצי למימר לאו בעל דברים דידי את אין לך דין כי אם עם שמעון דהו״ל כגוזל ומאכיל לאחר רצה מזה גובה רצה מזה גובה: (לד) {כח} יורש שהוציא שטר שיש למורישו כך וכך ממון אצל פלוני ויש לפלוני משכון ביד המוריש בהן וטוען היורש שהמשכון נאבד מיד מורישו באונס ותובע המעות נשבע הנתבע היסת ונפטר ולא אמרי׳ שישבע היורש שבועת היורשין ויטול דכל שטרא שמוציא היורש הוא ודאי והפרעון ספק אבל הכא כיון שהגיע ליד המוריש משכון כנגד הלואתו וספק נאבד באונס או בפשיעה לפיכך השטר בטל וישבע זה היסת שלא החזיר לו המשכון ושהיה שוה כנגד חובו ויפטר: (לה) {כט} ראובן הניח משכון ביד שמעון ומת שמעון והניח בנים קטנים ובא ראובן לשאול משכונו מיד יורשי שמעון ואומר שהוא ממושכן ביד אביהן בחמשים וטוענין היתומים כי אביהן צוה שהוא ממושכן במאה הנ׳ שראובן מודה יתן מיד ליתומים והנ׳ האחרים יתן ביד שליש עד שיגדלו היתומים וישבעו שבועת יורשין שלא פקדנו אבינו ושלא מצאנו בין שטרותיו שמשכון זה פרוע ונוטלין הנ׳ מיד השליש במה דברים אמורים כשהיה המשכון שוה ק׳ ואם לאו אין עליו לתת אלא כדי דמיו ועל השאר ישבע היסת שאילו היה אביהן קיים לא היה יכול לטעון עליו יותר מכדי דמיו במה דברים אמורים שאין המשכון מדברים העשויין להשאיל ולהשכיר אבל אם הוא מדברים העשויים להשאיל ולהשכיר אינו משלם אלא הנ׳ ואפילו אם המשכון שוה יותר שהוא נאמן במיגו שהוא שאול בידו: (לו) {ל} משכונו של ישראל ביד הגר ומת הגר ואין לו יורשים ובא ישראל אחד והחזיק בו מוציאין אותו מידו ומחזירין אותו לבעליו שכיון שמת הגר פקע שיעבודו. (לז) וכן הדין נמי אם יש לו שטר משכונא על קרקע של ישראל ומוחזקת בידו ומת ובא ישראל אחר וההזיק בה לא עשה ולא כלום שמיד כשמת הגר פקע שיעבודו וברשות בעליה עומדת: (לח) {לא} וכתב הר״ם מרוטנבורק נכרי שהלוה לישראל על המשכון ונפל הימנו ומצאו ישראל חייב להשיבו לבעליו לפי שגוף המשכון שלו ולא היה לו לגוי עליו אלא שיעבוד וכיון שנפל ממנו ומצאו ישראל אחר פקע שיעבודו דאין לההזיר אבידה לגוי ואם בא לומר לשום קדוש השם אחזירנו לגוי יקדש השם בשלו ולא יקדש השם בשל אחרים בלא דעתם: (לט) {לב} משכונו של גר ביד ישראל ומת הגר ובא אחר והחזיק בו זה קנה כנגד מעותיו שהיה הגר חייב וזה קנה השאר במה דברים אמורים כשהיה המשכון בחצר שאינה משתמרת ולא היה המלוה בחצרו בשעת מיתת הגר אבל אם היה המלוה בחצרו או אפילו לא היה בחצרו והמשכון בחצר המשתמרת זכה לו חצרו בכל המשכון:
{לג} שאלה לא״א הרא״ש ז״ל: ראובן היה לו בידו משכונות של שמעון ומת שמעון ובאו יורשיו ותבעו ממנו המשכונות וטוען ראובן אותן המשכונות אני תופש בשביל שאמר לי לוי שותפי ששמעון הוא חייב לו מדמי השותפות ורוצה לישבע על משכונות שבידי כי אמר תפישתי כתפישתו כי ידי כידו בכל עסק השותפות ובשליחותו אני תופש אותם ויכול הוא לישבע על תפישתו כאילו הוא היה תופש בהם. תשובה: נ״ל שאין לוי יכול לישבע על המשכונות שביד ראובן שותפו כי אם היה ראובן טוען שמעון היה חייב לי מעות ואני תופש המשכונות בשביל המעות היה נאמן במגו דלהד״ם או החזרתיו לך אבל גבי לוי אין כאן מגו כי אין מגו אלא במה שבידו לטעון אבל מה שביד אחר לטעון אין כאן מגו כי שמא חבירו לא היה רוצה לשקר ולומר להד״ם או החזרתיו לך
{לד} עוד שאלה לא״א הרא״ש ז״ל: ראובן שכר חבית משמעון ונתן משכון בשבילה ובשביל השכר אח״כ החזיר לו חביתו ונתן לו שכרו וא״ל תן לי משכוני א״ל לך עתה ובוא למחר ואחזירנו לך ובינתים נגנב מכיתו ושואל שיפרע משכונו. תשובה: כיון דקי״ל המלוה על המשכון שומר שכר הוא חייב בגניבה ואבידה אע״ג דפקעה כח ההלואה דכבר פרע לו דטעמא שהמלוה חבירו על המשכון שומר שכר לאו משום שיהא בטוח במעותיו דנימא דכיון דאזיל ליה האי טעמא לא הוי תו שומר שכר אלא טעמא משום פרוטה דרב יוסף שמא יבוא לו עני בשעה שהוא טרוד לשוטחה שא״צ ליתן לו הילכך אם נגנב קודם הזמן שקבע לו לבוא בשבילו נמצא עדיין היה ברשותו וצריך לנערו ואם נגנב אחר הזמן שקבע לו לבוא בשבילו נמצא שלא היה ברשותו ולא היה צריך לנערו דהוי כשאר פקדון שאין הנפקד חייב לנערו כיון שברשות המפקיד לבוא וליקח אותו ולנערו ולא דמי למשכון שאינו ברשות הלוה ליקח אותו ולנערו שאין המלוה מניח אותו ליקחנו לכך צריך המלוה להשתדל בו וזה כפקדון דמי ואין לו בו שום שכר ופטור מגניבה ואבידה ואם יש עדים ללוה שבא בזמן שקבע לו ולא נתן לו חייב ואם אין עדים ישבע המלוה שלא בא בזמן שקבע לו ופטור:
{לה} אף על פי שכתב בתשובה שהמלוה על המשכון שומר שכר בפסקיו כתב שהוא שומר חנם כדפי׳ לעיל ודאחרונה היא ולא כתבתי תשובה זו אלא ללמוד ממנו חילוק זה למי שפוסק שהוא שומר שכר. רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

הערות

E/ע

הערותNotes

(א) {א} המלוה לחבירו על המשכון וכו׳ פשוט הוא. דינים דשייכי לסימן זה בהריב״ש סי׳ תצ״ד וסי׳ שנ״ג:
(ב) {ב} ואם הלוה לעני וכו׳ משנה סוף האומנין (פ:) אבא שאול אומר מותר לאדם להשכיר משכונו של עני להיות פוחת עליו והולך עמו מפני שהוא כמשיב אבידה ובגמ׳ (פב:) אמר רב חנן אמר שמואל הלכה כאבא שאול ואף אבא שאול לא אמר אלא במרא ופסל וקרדום דנפיש אגרייהו וזוטרא פחתייהו:
ומה שכתב רבינו ויראה דאפילו במרא וכו׳ הוא סברת עצמו והביא ראיה ממאי דאמר בפ״ק דב״ב (דף ח:) דגבאי צדקה כשפורטין הפרוטות שגובין לעשות מהן סלעים אין פורטין לעצמן מפני החשד ה״נ דכוותה אבל קשה דבסוף האומנין אמרינן דכ״ע איתלהו דרב יוסף והכא במלוה צריך למשכון קמיפלגי ופי׳ רש״י במלוה הצריך למשכון להשתמש בו ולפסוק עליו להיות פוחת מן החוב והולך קמיפלגי ואפשר דשאני התם שהתנה כך מעיקרא עם הבעלים ואדעתא דהכי אוזיף ולא דמי לדאבא שאול דההוא בשעושה כן שלא מדעת הבעלים היא:
כתב הרשב״א בתשובה בח״א סימן אלף ט׳ ובח״ג סימן נ״ב יש מגדולי המורים שאמרו שהוא פטור לאחר ההלואה מפני שמאריך זמן וממתין שלא למכרו:
והראב״ד ז״ל מן הדעה הזה ומכלל דבר זה כל שפרעו אינו ש״ש ואם נאבד פטור שאינו אלא כש״ח ואין דברים אלו מחוורים בעיני אלא כך דעתי נוטה שאינו פטור מפרוטה דרב יוסף אלא בשעת ההלואה בלבד ומ״מ הרי הוא ש״ש עליו לעולם עד שיחזירנו לבעליו שהרי הוא כנושא שכר בשעת ההלואה ומחמת אותו שכר הוי עליה כש״ש לעולם שכן כל ש״ש מקבלים שכר בתחלתן או בסופן ונעשין ש״ש לעולם מחמת אותה פרוטה שקבלו מחמת שמירתן וזהו דבר ברור ופשוט בעיני עכ״ל.
דברים הללו כתב נ״י בפ׳ האומנין ועי׳ בתשובת הרא״ש שכתב רבינו בסוף סימן זה: (ג) {ג} כל הגאונים פסקו שהמלוה על המשכון וכו׳ בסוף האומנין (פ:) תנן המלוה על המשכון ש״ש רבי יהודה אומר הלוהו מעות ש״ח הלוהו פירות ש״ש כלומר משום דדרך פירות להרקיב וידוע דהלכה כת״ק:
(ד) {ד} ובפ׳ שבועת הדיינין (שבועות מג:) אמר שמואל האי מאן דאוזפיה אלפא זוזי לחבריה ומשכן ליה קתא דמגלא אבד קתא דמגלא אבדו אלפא זוזי אבל תרתי קתתי לא ורב נחמן אמר אפילו תרי קתתי אבד חד קתא אבד ת״ק אבד אידך אבד כולו אבל קתא ונסכא לא נהרדעי אמרי אפילו קתא ונסכא אבד נסכא אבד פלגא אבד קתא אבד כוליה תנן סלע הלויתיך עליו ושקל היה שוה והלה אומר לא כי אלא סלע הלויתני עליו וג׳ דינרין היה שוה חייב לימא הא קבילתיה מתניתין בדפריש שמואל בדלא פריש לימא כתנאי המלוה את חבירו על המשכון ואבד המשכון ישבע ויטול מעותיו דברי ר״א ר״ע אומר יכול הוא שיאמר לו כלום הלויתני אלא על המשכון אבד המשכון אבדו מעותיך ה״ד אי בדשוי שיעור זוזי מ״ט דרבי אליעזר אלא לאו בדלא שוה שיעור זוזי בדשמואל קמיפלגי לא בדלא שוי כ״ע לית להו דשמואל והכא בדשוי שיעור זוזי ובדרבי יצחק קמיפלגי דא״ר יצחק ב״ח קונה משכון לימא דר״י תנאי היא ותסברא אימור דא״ר יצחק שלא בשעת הלואתו בשעת הלואתו מי אמר אלא משכנו שלא בשעת הלואתו כ״ע ל״פ דאית להו דרבי יצחק והכא במשכנו בשעת הלוואתו ובשומר אבידה קמיפלגי דאיתמר שומר אבידה רבה אמר כש״ח ורב יוסף אמר כש״ש לימא דרב יוסף תנאי היא לא דכולי עלמא אית להו דרב יוסף וכו׳ ופירש״י אבדו אלפא זוזי. דסבור וקיבל אבל כל זמן שהן קיימין ע״כ גובה חובו אם מלוה סתם היא סתם מלוה ל׳ יום ואם פירש לו זמן כשיגיע זמנו יפרע: אבל תרתי קתי לא. אמרינן חדא קביל בת״ק וחדא קביל בת״ק אלא תרווייהו קבלינהו כחדא במשכוני ולא בפרעון וכיון דמהדר ליה מקצת משכונו במאי דחסר מיניה פטר נפשיה בתשלומין שוין: אבל קתא ונסכא לא. אמרינן נסכא קביל בפלגא דכיון דמידי דחזי לפרעון הוא לא קבליה עליה אלא בדמי שוויין: בדפריש. איני מקבלן עלי אלא באחריות דמיו כשוויין עכ״ל והתוספות כתבו אבל קתא ונסכא לא פירש בקונטרס דכיון דנסכא וכו׳ וקשיא דבסמוך פריך ממתניתין וכו׳ ובדוחק יש לחלק דמודה רב נחמן בחד נסכא או בתרי נסכי אבל נסכא בהדי קתא מוכחא מילתא דקתא למשכון ונסכא לפרעון ונראה לפרש אבל קתא ונסכא לא אלא כל חד לפי מאי דשוה דאם הנסכא שוה י׳ קתי אבד נסכא אבד י׳ חלקים אבד קתא אבד חלק י״א ועוד נראה לפרש קתא ונסכא לא ואי אבד קתא לא אבד פלגא אלא מאי דשוה דעיקר סמיכת המלוה על הנסכא אבד נסכא אבד כולהו ואי אבד נסכא ברישא אבד פלגא אבד קתא אבד כולהו נהרדעי אמרי אפילו אבד קתא ברישא אבד פלגא וגרס ברישא דמלתייהו אבד קתא אבד פלגא וכתבו עוד מתניתין בדפריש כי קאמר שמואל בדלא פריש ר״ח ור״ת גרסי איפכא ומוקי שמואל בדפריש דאין סברא להפסיד למלוה כל חובו לגמרי היכא דלא פריש ואשמועינן שמואל דלא הוי אסמכתא ור״ח פי׳ הא דאוקימנא לדשמואל בדפריש לא שפירש בהדיא שיפסיד כל החוב אלא באומר אף על פי שאין שוה כל החוב קבילתיה ואשמועינן דבכה״ג הוי קבלה כנגד כל החוב. ועל פלוגתא דרבה ורב יוסף כתבו שר״ח פסק כרב יוסף ושכן נראה מפירש״י שכתב לימא דרב יוסף תנאי היא ומילתיה דרבה ודאי תנאי היא דר׳ עקיבא לית ליה דרבה וקיי״ל כר״ע אבל אין לפרש כן אלא אדרבה דרבה ודאי לאו תנאי היא אלא כ״ע אית להו דרבה ובדשמואל קמיפלגי ור״ע מודה דש״ח הוי על המשכון מה שהוא שוה יותר על החוב אבל כנגד החוב מפסיד מטעמא דשמואל אפילו לגר״ח אע״ג דלא פריש כמפורש דמי כדפרישית לעיל עכ״ל והם העלו דהלכה כרבה וכתבו עוד שר״ח וה״ג פסקו דלא כשמואל מדאמרינן כ״ע לית להו דשמואל והתוספות דחו ראיה זו וראיות ב׳ הכתות לא ראיתי לכתבם שלא להאריך והרי״ף בפרק האומנין כתב דליתא לדשמואל אא״כ נגנב המשכון או נאבד חייב ומאי דפייש ליה בתר דמי משכונא שקיל מלוה ואם נאנס פטור ושקיל מלוה כוליה חוביה עד גמירא וכן דעת הרמב״ם ברפ״י מהלכות שכירות ועיין בתשובת מיימון דספר משפטים סימן ר״ג ובמרדכי פרק שבועת הדיינין ואמאי דאר״י ב״ח קונה משכון פירש״י פרק כל שעה (פסחים לא.) דקונה אף לאונסין והתוספות נחלקו עליו שם ובפ״ק דקידושין (ח:) ופירשו שאינו קונה אלא לש״ש ויש כאן מקום עיון כיון דאמר בסוף האומנין ובסוף שבועת הדיינין דלא אר״י ב״ח קונה משכון אלא שלא בשעת הלואתו אבל בשעת הלואתו לא אמר מנ״ל לרבינו להשוות שעת הלואתו לשלא בשעת הלואתו לכ״ע מיהו לשיטת הגאונים כבר כתב הר״ן בסוף שבועת הדיינין בשם הרמב״ן דכי אמרינן אימור דאר״י משכנו שלא בשעת הלואתו וכו׳ דרך דחייה איתמר דלא שמעינן לר״י דאמר הכי אבל קושטא דמילתא היא דהא דר״י אפילו במשכנו בשעת הלואתו היא כדמשמע בפרק כל שעה ובפרק השולח ולכן הרי״ף כתב ל״ש משכנו בשעת הלואתו או שלא בשעת הלואתו אבל אי אפשר לומר כן לדעת התוס׳ שנראה מדבריהם פ״ק דקידושין ופרק השולח ופרק כל שעה ופרק האומנים ופרק שבועת הדיינין דהא דר״י דוקא שלא בשעת הלואתו וצ״ע ובפלוגתא דשמואל ור״נ ונהרדעי פסק רבינו כנהרדעי לדעת התוספות משום דהוי שמואל יחיד לגבייהו גם פסק כגר״ח מתניתין דלא פריש ושמואל בדפריש וגם פסק כפר״ח אפי׳ לא פירש בהדיא אלא שאמר אע״פ שאינו שוה כנגד כל החוב קבלתיו לפי שנראה מלשון התוספות שנוטין להכריע כן:
מ״מ נמצינו למדין דלכ״ע מה שכנגד מעותיו קנאו והוי עליה ש״ש והיינו דר״ע דאמר אבד המשכון אבדו מעותיו ומה ששוה המשכון יותר ממעותיו לדברי הגאונים ורש״י שפוסקים כרב יוסף הוי עליה ש״ש ולדברי התוס׳ שפוסקים כרבה לא הוי עליה אלא ש״ח ואם אין המשכון שוה כדי החוב לפוסקים כשמואל אבד כל חובו אם אמר אע״פ שאינו שוה כדי כל החוב קבלתיו ואם לא אמר כן לא אבד אלא כנגד המשכון ולפוסקים דלא כשמואל בכל גווני לא אבד אלא שיווי המשכון חוץ מאם אמר בהדיא אם יפסיד המשכון יפסיד כל חובו דכל תנאי שבממון קיים וכל מה שמתחייב המלוה כשאבד המשכון לכל חד כדאית ליה לכ״ע לא מיחייב אלא כש״ש בר מרש״י שסובר שמתחייב אף באונסין וכל דינין הללו ל״ש הלוהו מעות לא שנא הלוהו פירות ולדעת הגאונים ל״ש משכנו בשעת הלואתו ל״ש שלא בשעת הלואתו וכן דעת הרשב״א בתשובה ולדברי התוס׳ דר״י לא הוי אלא שלא בשעת הלואתו ואזי לא אבד אלא כנגד המשכון ובשעת הלואתו אבד קתא אבדו אלפא זוזי והיינו דר׳ עקיבא וכ״כ בהגהת אשיר״י סוף האומנין בשם ר״י וכן נראה מדברי התוספות פרק שבועת הדיינין ד״ה מאי לאו בדלא שוי וסובר רבינו דהרא״ש הסכים לדעת ר״י ואע״ג שבפסקיו לא הכריע לא בפרק הדיינים ולא בפרק אלו מציאות ובפרק האומנין כתב דקיי״ל כרב יוסף וכתב ג״כ דליתא לדשמואל ובתשובה שכתב רבינו בסוף סימן זה כתב דקיי״ל כרב יוסף מ״מ סובר רבינו דמאחר דבאלו מציאות כתב תחלה שר״ח וה״ג שפסקו כרב יוסף ואין נראה לר״י וכו׳ משמע דכר״י ס״ל ועוד שכתב א״ר יהודה אמר שמואל הלכה כרבי טרפון והוי שומר שכר לפי מאי דפריש דהלכה כרבה ועוד דבהדיינים כתב אחר דברי ר״ח וה״ג ואין נראה לר״י והאריך הרבה בראיות ר״י ובפסקי הדינים לדעתו משמע דהכי ס״ל ומ״ש בהאומנים דקיי״ל כרב יוסף וגם דליתא לדשמואל סבר רבינו לדעת הרי״ף כתב כן ומ״ש אח״כ ולדברי ר״י וכו׳ הוא כאילו אמר ואין נראה לר״י וכיון דגם בהאומנין כתב דברי ר״י לבסוף היינו משום דס״ל הכי ומה שלא אמר ואין נראה לר״י וכו׳ היינו לפי שלא כתב כאן שום ראיה לפסק הרי״ף זהו לדעת רבינו אך רבינו ירוחם לא הזכיר כלל דעת הרא״ש בזה משמע דהוה מספקא ליה ולדידיה כיון דאשכחן בתשובה דס״ל כרב יוסף ילמדו המקומות הסתומים בפסקיו מדבריו בתשובה ונימא דס״ל כפסק ר״ח וה״ג ומ״ש ר״פ אלו מציאות והוי ש״ש לפי מאי דפרישית דהלכה כרבה אינו מכריע כל כך לומר דס״ל דהלכה כרבה וכמו שאכתוב בסימן רס״ז ומ״מ בין שיהיה דעתו כן או לא אנן כרב יוסף נקטינן כדעת גדולי הפוסקים ולדברי רבינו גם לדברי התוספות ל״ש להו בין משכנו שלא בשעת הלואתו למשכנו בשעת הלואתו וכבר כתבתי שדברי הרמב״ם פ״י מהלכות שכירות כשיטת הגאונים וכתב הה״מ שהרמב״ן והרשב״א האריכו להעמיד שיטת הגאונים וכן עיקר:
מ״כ בשם ה״ג דהא דאין ב״ח קונה משכון אלא במשכון שלא בשעת הלואתו ה״מ ביש לו שטר אבל אם אין לו שטר קני אף בשעת הלואה דלגוביינא נקיט ליה וכן פר״י ע״כ:
וכתב בהגהת אשיר״י סוף האומנין בה״ג פי׳ בשעת הלואתו הוי עליה שומר שכר כנגד המשכון אבל אם הלוה בשטר וגם לוקח משכון לא נאבדו מעותיו ושלא בשעת הלואתו דהוי בשטר נעשה ש״ש ורש״י פירש אפשר דבשטר סבר טפי לומר דאבד משכון אבדו מעותיו עכ״ל וקשה על דברי הלכות גדולות דהתניא בשבועות הדיינין דבמלוה על השטר מודה אפילו ר״א ועיין בתוס׳ פרק האומנין ד״ה אבד המשכון אבדו מעותיו כי שם פירשו התוס׳ טעם דברי הלכות גדולות. וכתוב במרדכי דשבועת הדיינין שבשערים דרב האי בשער ט׳ פסק דבשעת הלואתו הוי ש״ח ושלא בשעת הלואתו הוי שומר שכר וכ״כ משם ה״ג ע״כ.
וכתב בעה״ת בשער מ״ט דלא שנא הלוהו על המשכון בשטר או שלא בשטר.
וכתב עוד המרדכי דסוף פרק שבועת הדיינין שכתב רבינו מאיר דאע״ג דיש גאונים שפסקו כרב יוסף מספיקא לא מפקינן ממונא. וכתב עוד שנשאל רש״י על ראובן שמשכן חפץ לשמעון ושמעון משכנו ללוי וכן א״ל שמעון ללוי שקיבל אותו משכון מראובן עד אותו זמן ועבר הזמן ושוב לא יפדנו והלך לוי ונתנו במתנה ליהודה וראובן תובע משכונו משמעון. והשיב כן דעתי נוטה שראובן ושמעון מוציאין המשכון מיהודה ויחזירו ליהודה שיעור הלואה שהלוה לוי לשמעון דכל זכות שיש לו בה נתן לו לוי ואין יכול לומר יהודה לראובן ושמעון לאו בעל דברים דידי את דאמר רב יהודה גזל ולא נתייאשו הבעלים ובא אחר ואכלו רצה מזה גובה רצה מזה גובה והא דא״ר יצחק ב״ח קונה משכון היינו במשכנו שלא בשעת הלואתו ומה שטוען שמעון שמשכון זה ניתן לזמן לאו טענה היא דכל דאי אסמכתא היא ולא קניא אי לא אתפסיה וקנו מיניה בב״ד חשוב הילכך אם טען יהודה שאין משכון בידו ישבע שאין ברשותו כדאמר בהמפקיד (לד.) ועוד ישבע כמה היה שוה דאע״ג דקי״ל כרב אשי דאמר ישבע הלוה דלא קים למלוה כמה היה שוה לפי שלא היה שלו מ״מ כיון דיהודה סבור שיש בו מתנה ומודה קים ליה בגויה כמה הוא שוה ונשבע כדין כל הנשבעין שבתורה שנשבעין ולא משלמין ועי׳ בתשובות מיי׳ דספר משפטים סימן ב׳ ובסוף האומנים כתב המרדכי בשם רבינו מאיר דהמלוה על המשכון ובשעת קבלת המשכון אמר איני מקבל אחריותו עלי לא הוי אפילו ש״ח ופטור אפילו מפשיעה ועוד כתב שם ובהגהות ראשונה דמרדכי דמציעא המלוה על המשכון וחזר המלוה והפקידו ללוה נגנב או נאבד חייב המלוה אע״פ שביד הלוה אבד שהרי אם הפקידו המלוה לאדם אחר ואבדו חייב וה״ה הפקידו ביד הלוה כיון דבתורת פקדון נתנו לו אכתי ברשותא דמלוה קאי. ומזה הטעם דן ר״י על ראובן שלוה מעות משמעון על בגדי אשתו וחזר והשאילן לו עד לאחר המועד ומת במועד ומחמת המושל מסרה את אשר לה לשמעון וגם מלבושים שהיו ממושכנין בידו והחזיר לה שמעון הכל חוץ מן המלבושים ופסק ר״י דהדין עמו דאע״ג דאין אדם רשאי למכור בגדי אשתו מ״מ אחזוקי אינשי בגנבי לא מחזיקינן ומסתמא ברשותה משכנם בעלה וכיון שהשאיל לו שמעון עד לאחר המועד עדיין הם ברשות שמעון כיון שבתורת שאלה באו לידו ולא בתורת חזרה ואין האשה יכולה לטעון תפשתים בעבור כתובתי ואני הייתי מוחזק בהם כשמסרתי לך מלבושי:
כתב הרשב״א בח״א סימן אלף כ״ט שאלה הלוה על המשכון ונתן לו רשות להשתמש בו ונאנס אם חייב באונסין תשובה אפשר שאפילו בנתינת רשות בלבד אע״פ שלא נשתמש בו הוי שואל וחייב באונסין דהו״ל כדמי אבידה:
וכתב עוד שנשאל על ראובן שתבע חובו משמעון טען שמעון החזר לי ספרי שמשכנתי בידך טען ראובן נאבדו באונס שנולד בארץ טען שמעון אתה שלחת בהם יד שהקרית בהם בניך אמר ראובן כן היה אבל תנאי היה בינינו בשעת הלואה שיהא רשות בידי לקרות ולהקרות בהם והשיב אם התנה עמו על תשמיש הספרים בלא נכייתא רבית קצוצה הוא ואם התנה בנכייתא ונעשה בהיתר ה״ז שוכר ופטור מאונסין ובין שיודה שמעון שעל תנאי זה הלוהו ובין שלא יודה לפי דברי ראובן אינו אלא כשוכר ואפילו לא התנו על נכייתא דאינו נעשה שואל אלא בזמן שכל הנאה שלו וזה כיון שמלוה מעותיו על מנת שיקרא בספרים אין כל הנאה שלו ולפיכך שנינו בברייתא (ב״מ פ״א.) השאילני ואשאילך נעשו שומרי שכר זה לזה ואם שמעון אינו מודה בתנאי זה חזר הדין לזה אומר שאולה וזה אומר שכורה והרי משנה פשוטה לפניך (ב״מ צא:) עכ״ל:
כתב מהרי״ק בשורש פ׳ שאפי׳ החזיר השטר חוב ללוה אחר שנתן המשכון בידו מ״מ כשנאנס המשכון חייב הוא לפרוע החוב:
כתוב במישרים נתיב ל׳ ח״ה מדברי רש״י שפי׳ על דברי שמואל נראה שהמלוה את חבירו על המשכון סתם יכול לכופו לאחר ל׳ יום וכ״נ עיקר עד כאן לשונו:
מלוה שהפקיד המשכון ביד הלוה או השאילו לו ונגנב או אבד לא הפסיד המלוה מעותיו ואם מת הלוה נעשה מטלטלין אצל בניו בהגהות ראשונות דמרדכי דמציעא בסוף ועיין במה שכתבתי בסמוך בשמו ועיין במרדכי פרק האומנין:
כתב הרשב״א אמרת שנסתפקת במי שנתמשכן ע״י נאמני הקהל על חלקו המגיעו מהמס והתרו בו כמה פעמים ולא אבה ונגנב המשכון אם נחשוב הנאמן כש״ש. תשובה הא פשיטא שהקהל מיהא פטורין שהרי אין פורעי המס חייבים זה לזה כלום שנחשוב הקהל כממשכנים על חובם אלא כל יחיד פורע חלקו לשלטון ומעמידין עליהן נאמנים כאפוטרופין לפקח על עסקי כל יחיד ויחיד לפרוע לשלטון או לב״ח שלוה מחמתו זה נ״ל לפי שורת הדין אלא אם יש מנהג ידוע בזה בהפך והנאמן שאמרת שיתחייב משום דנפק עליה קלא דגברא מהימנא הוא כאפוטרופוס שמינוהו ב״ד לאבא שאול (גיטין נב:) בזה ודאי יש מקום עיון לפי שאמרו בפ״ד והא דמעמידין אפוטרופוס לשור של יתומים ואם יצא והזיק משלם מעליית יתומים לרבי יוחנן ולר״י בר תנינא מעליית אפוטרופוס וכי גדלי יתומים חוזרין ונפרעין מהן ואפילו פשעו האפוטרופין אלא דההיא שאני שלא מינוהו מחמת נאמן אלא לשמור השור מנזקין. וא״ת דהוי ש״ש משום דמצוה קעביד ומשתכר פרוטה דר״י יש מקום עיון מדתני (גיטין שם) רב תחליפא קמיה דרבי אבהו אפוטרופוס שמינוהו ב״ד ישבע מפני שהוא נושא שכר א״ל אייתית קבא וכיילת ליה ואי משום פרוטה דרב יוסף ש״ש הוא ומ״מ איני רואה לחייב הנאמן דלא אמרו כשמינוהו ב״ד אלא משום דאין מעמידין אפוטרופוס ליתומים אלא אחר בדיקה שהוא אדם נאמן וזה שבח גדול לאפוטרופוס אבל אפוטרופסין שמעמידין עליהם הציבור אינן אלא כאפוטרופוס שמינה אבי יתומים שאף הוא לא היה ממנה אותו על נכסיו אלא אם כן היה בוטח בו שיתנהג בנאמנות והנאמן אין הציבור בודקין אחריו שהוא נאמן אלא שממנין מתוכם לפקח על עסקיהם ולא לאחר בדיקה ולא עוד אלא דמיגרע גרע מאפוטרופוס שמינהו אבי יתומים דהתם האב ממנה אותו מדעתו ומעיד שהוא נאמן בעיניו לפקח בנכסיו אבל הנאמנים הם המדברים הרוצים להתמנות הם מחזירים על דבר זה ופעמים שמקצת הציבור מוכרחים בדבר זה בכל מקום ומקום ולפיכך איני רואה לחייב את הנאמן בגניבה ואבידה כש״ש:
כתב הר״ן בתשובה סימן י״ח על ראובן הלוה על משכון שוה יותר מכדי דמי ההלואה ושללו עכו״ם ביתו ואומר שגם אותו משכון שללו והשיב דהמלוה על המשכון פטור מאונסים הילכך חייב הלוה לפרוע לראובן כל מה שהלוהו. וכתב בסימן כ׳ על ראובן שהשאיל לחבירו כוס כסף והלה נתן לו במשכון בגד צמר ושללו עכו״ם ביתו ושללו גם הבגד ההוא דכיון שנאנס הוא פטור והם חייבים להחזיר הכוס ואפילו היה ראובן שואל בבגד הצמר אין תורת שואל עליו כיון דאין כל הנאה שלו וכתב בסימן י״ט על ראובן שהשאיל לשמעון ספר אחד ושמעון הניח בידו ספר אחר למשכון או לזכרון ובאו שוללים בבית שניהם ושללו גם אותם הספרים לימים החזירו לראובן הספר שהיה בידו משכון והשיב שחייב להחזירו לשמעון וטעם הדבר עיין שם. כתב נמ״י בפרק הגוזל ומאכיל המלוה על המשכון ומת אף בנו נעשה עליו ש״ש בההוא הנאה דתפיס ליה אזוזי וכן באומן בכלי אומנתו הריטב״א ז״ל:
כתב בהגהות מרדכי פרק הכונס ראובן שאל משמעון סייף שהיה לו במשכון מעכו״ם ואבדו ושואל ממנו דבר גדול כמו ששואל ממנו העכו״ם והשיב שלא ישלם לו אלא דמי שווין דסתם סייף דעלמא: (ה) {ה} לפיכך המלוה על המשכון וכו׳ כלומר כיון דלכ״ע יש צד שמתחייב המלוה כשאבד המשכון אם המלוה אומר סלע הלויתיך וכו׳ ודין זה משנה פרק שבועת הדיינין (שבועות מג.) המלוה את חבירו על המשכון ואבד המשכון וא״ל סלע הלויתיך עליו ושקל היה שוה והלה אומר לא כי אלא סלע הלויתני עליו וסלע היה שוה פטור ובפרק המפקיד (בבא מציעא לד:) אמר רב הונא שלכל שומר אע״פ דמשלם משביעין אותו שאינה ברשותו דחיישינן שמא עיניו נתן בה:
ומה שכתב רבינו כעין דאורייתא כלומר בנקיטת חפץ כדין שבועת המשנה והיינו משום דמשמע בהמפקיד ששבועה זו רמוזה במשנה דאמרינן (לה.) מי נשבע תחילה:
ומה שכתב והלוה ישבע היסת פשוט כאע״פ ששנינו שהוא פטור חייב שבועת היסת מתקנת האמוראי׳ וכ״כ בעל התרומות בשער מ״ט:
כתב הרשב״א בתשובה על המלוה את חבירו על טבעת שיש בו אבן ונאבד אם הלוה מודה שאותו שביד השולחני שוה לשלו פשוט שנלך אחר שומת בקיאים אבל אם הלוה טוען דשלו היתה שוה יותר והמלוה טוען ברי שלא היתה שוה אלא כזו ה״ז מודה מקצת ונותן לו מה שהוא מודה ונשבע על השאר כדתנן המלוה על המשכון וכו׳ ואם המלוה אינו יודע כמה שוה והלוה טוען ברי שהיתה שוה יותר הרי הוא נאמן לפי שהמלוה מודה מקצת ואינו יודע כמה והו״ל מחוייב שבועה שאינו יכול לישבע ומשלם כל מה שהלה טענו. ומ״מ צריכין ב״ד לחקור היטב ולאיים על הלוה שלא ישקר באמונתו לשום אותה יותר משוויה:
אמר המלוה סלע הלויתיך וכו׳ גם זה משנה בשבועת הדיינין ושבועת המלוה שאינה ברשותו כבר נתבארה:
ואם אמר המלוה סלע הלויתיך ושקל היה שוה והלוה אומר איני יודע וכו׳ כן כתב הרמב״ם פי״ג ממלוה ולוה וכתב הה״מ שדין זה לא נתבאר בגמרא אבל פשוט הוא בהגוזל בתרא (ב״ק קיח.) הלויתני ואיני יודע אם החזרתי לך חייב כשתובעו מלוה ובדין היה שיטול מלוה שלא בשבועה אלא שכיון שצריך לישבע שאינה ברשותו מדין גלגול יש לו לישבע כמה היתה שוה:
ומה שכתב רבינו ואם יש למלוה עדים וכו׳ פשוט הוא שא״צ לישבע שאינה ברשותו כיון דאיכא עדים דנאבדה וחרם סתם הוא מתקנת הגאונים וכל דין זה עד אלא שמחרים הלוה סתם כתבו בעל העיטור. וכתוב שם עוד דה״ה אם מאמינו שנאבד שנוטל שקל בלא שבועה: (ו) {ו} ואם הלוה תובע למלוה וכו׳ ג״ז משנה פ׳ שבועת הדיינין סלע הלויתני עליו וב׳ היה שוה והלה אומר לא כי אלא סלע הלויתיך עליו וסלע היה שוה פטור ואוקימנא בהמפקיד (בבא מציעא לה.) במאמינו לוה למלוה שאינה ברשותו שאל״כ מתוך שצריך לישבע שאינה ברשותו נשבע כמה היה שוה ע״י גלגול וכבר נתבאר שאע״פ שבמשנה אמרו פטור חייב שבועת היסת וכ״כ בעה״ת בשער מ״ט:
ואם המלוה מודה במקצת וכו׳ ג״ז משנה שם סלע הלויתני עליו ושתים היה שוה והלה אומר לא כי אלא סלע הלויתיך עליו וה׳ דינרין היה שוה חייב ונראה שמפרש רבינו חייב לישבע שלא היה שוה יותר מה׳ דינרין שע״ז הם דנין ואח״כ מגלגלין עליו שבועה שאינה ברשותו ומדרב הונא דהמפקיד אבל הרמב״ם כתב בפרק הנזכר ישבע המלוה שאינה ברשותו ויכלול שלא היה שוה יתר על דינר וכ״כ בעל התרומות בשער מ״ט וכתב בשם הר״י ן׳ מיגא״ש ז״ל שאם מאמינו שנאבד או יש לו עדים אע״פ שכבר נפטר משבועה שאינה ברשותו עדיין חייב לישבע שאינה שוה אלא כך וכך כדין מודה מקצת ולפי זה יפה דקדק רבינו במ״ש דלעולם צריך הוא לישבע שבועת התורה שלא היה שוה יותר מחמשה דינרין אלא שאם מאמינו שנאבד או שיש עדים אינו צריך לישבע יותר ואם אינו מאמינו וגם אין עדים צריך לישבע ג״כ שאינה ברשותו וכיון דשמעה שלא היתה שוה יותר איתא לעולם היא עיקר ועליה כולל שאינה ברשותו:
ואם אמר לו הילך וכו׳ משום דכיון דא״ל הילך לא הוי מודה מקצת וכן אם אומר שהיה לו בידו כדי מה שהוא מודה שהיה שוה המשכון הרי אין כאן מודה במקצת ואם מאמינו או שיש עדים פטור משבועה שאינה ברשותו ומכמה היה שוה ומיהו נשבע שבועת היסת אבל אם אינו מאמינו ואין לו עדים נשבע שבועה שאינה ברשותו ומגלגל עליה אם היה שוה יותר מה׳ דינרין וכל זה הלשון עד ונפטר הם דברי הר״י ן׳ מיגא״ש וכתבו בעה״ת שער מ״ט:
ואם אמר הלוה וכו׳ והמלוה אומר איני יודע וכו׳ עד מה שלא היה לו ליטול הן דברי הרמב״ם פי״ג ממלוה ולוה וכתבם בעה״ת בשער מ״ט בשם בעל העיטור.
וכתב ה״ה דין זה כשהלוה אינו מחייב עצמו בכלום פשוט הוא דהו״ל כמנה לי בידך והלה אומר איני יודע דפטור אבל מדין גלגול שיש לו לישבע שאינו ברשותו יכלול שאינו יודע ואם היתה שבועה שאינה ברשותו מחמת טענת ברי אם היה טוען על הגלגול איני יודע היה חייב לשלם אבל כיון שאינו אלא מחמת ספק נשבע על גלגול שאינו יודע ונפטר ועל מ״ש שאם המלוה אומר יודע אני ששוה יתר על החוב וכו׳ כתב הה״מ זו סברת הרב ן׳ מיגא״ש פ׳ שבועת הדיינין ובהשגות א״א על שיטתו הוא הולך ואין אנו נסכמין עמו לפי שלא בא אינו יודע של זה על ברי של זה שאינו אומר אתה יודע שתים היה שוה אבל אומר כך הדין כדבריו וכבר הארכתי בביאור מחלוקתן פ״ה מהלכות שאלה ופקדון ודעת הרמב״ן נוטה לדעת רבינו עכ״ל.
והרא״ש בפרק שבועת הדיינין כתב דעת הרמב״ם ורבו וראיות הרמב״ן לדבריו ואני אבאר זה סימן ע״ה בס״ד ועיין בהריב״ש סימן שפ״א וסימן שצ״ב:
(ז) {ז} ואם שניהם תובעים זה את זה וכו׳ עד לא ישבע אלא היסת שלא היה שוה יותר מסלע כ״כ הגהות בפרק הנזכר בשם סמ״ג שכ״פ הרי״ף וכן בעה״ת בשער מ״ט בשם בעל העיטור: (ח) {ח} היו שניהם מודים וכו׳ עד ויצא זה בזה הם דברי בעל העיטור:
(ט) {ט} ומה שכתב ואם יש עדים שנגנב והיה שוה יותר על החוב וכולי עד והוה ליה כהלויתני ואיני יודע אם החזרתיו לך אם לאו פשוט הוא: (י) {י} וכל היכא שהמלוה צריך לישבע וכו׳ בפרק המפקיד (בבא מציעא לד:) אמתניתין דקתני שומר ששילם ולא רצה לישבע א״ר הונא משביעין אותו שבועה שאינה ברשותו דחיישי׳ שמא עיניו נתן בה:
ומה שכתב ואם היה דבר שמצוי בשוק וכו׳ כ״כ הרמב״ם רפ״ו משאלה ופקדון והביאו בעה״ת בשער מ״ט וכתב ה״ה שאע״ג שהחילוק הזה לא נתבאר בגמ׳ מ״מ נראה נכון דכל זמן שהדבר מצוי למה יחשד הלה שעיניו נתן בה:
ומה שכתב בד״א שהשבועה מוטלת וכו׳ כתב בעל התרומות בשער מ״ט דהכי מסתברא ממאי דתנן בסוף שבועת הדיינין מי הוא הנשבע מי שהפקדון אצלו שמא ישבע זה ויוציא הלה את הפקדון ואמרינן בגמרא דקאי אמאי דתנן לעיל מינה סלע הלויתיך עליו ושקל היה שוה והלה אומר לא כי אלא סלע הלויתני עליו ונ׳ דינרים היה שוה חייב והשתא דאמר רב אשי זה נשבע שאינו ברשותו וזה נשבע כמה היה שוה ה״ק מי הנשבע תחלה מי שהפקדון אצלו שמא ישבע זה ויוציא הלה את הפקדון. ופרש״י ושמא לא דקדק בשומא ויפסלנו לעדות ולשבועה. והרי״ף כתב ונמצא שם שמים מתחלל.
וכתב הר״ן ז״ל בפרק הנזכר והא דתנן סלע הלויתני עליו ושתים היה שוה והלה אומר לא כי אלא סלע הלויתיך עליו וסלע היה שוה פטור אוקימנא לה בהמפקיד במאמינו לוה למלוה שאינו ברשותו שאל״כ מתוך שצריך לישבע שא״ב נשבע נמי כמה היה שוה ע״י גלגול וא״ת אי במאמינו היכי תנן מי נשבע מי שהפקדון אצלו ופרישנא לה בגמרא דמלוה נשבע תחלה שא״ב וכיון דמוקמינן לה במאמינו למה נשבע מלוה וי״ל אע״פ שמאמינו כיון שנתחייב לו שבועה משביעין נמי את המלוה שמא ישבע זה ויוציא הלה את הפקדון: (יא) {יא} ואם לא נאבד המשכון וכו׳ בסוף המקבל (קיו:) ההוא גברא דחבל סכינא דאשכבתא מחבריה ואסיק רבא דיכול לטעון עד כדי דמיו ודין זה כתבו בעה״ת בשער מ״ט וכתב שישבע ויטול כדאיתא בעובדא דעיזי דאכלי חושלא דיכול לטעון עד כדי דמיהן והכי גרסינן לה בירושלמי חד בר נש קם על חברוי בשוקא ואמר ליה תרין דינרין לי בידך ומשכונך שוה תרין דינרין אמר ליה חד דינר אנא בעי למיתן ומשכוני שוה תרין דינרין אתא עובדא קומי דייני נהרדעי אמרי כיון דכ״ע מודו דמשכונא שוה תרין דינרין דינרא אחרינא ייתי עלוהי סהדי ולא שמע מאי דא״ר יוחנן נאמן מלוה לומר עד כדי המשכון הלויתיך וקי״ל כר׳ יוחנן עכ״ל.
וכתב הרמב״ם דין זה פי״ג ממלוה ולוה וכתב דאפילו מת לוה תחלה ואח״כ מת מלוה נפרעים ממה שתחת ידם ונ״ל דנשבעים שלא פקדנו אבא וכו׳ כדין שבועת היורשים:
וכתבו הגאונים וכו׳ כ״כ הרמב״ם בפרק הנזכר וכן כתבו המפרשים בשם ן׳ מיגא״ש וכתב הרב המגיד דרבים הקשו לדבריהם למה שבועה בנקיטת חפץ ישבע היסת מגו שאם היה טוען לקוח הוא בידי לא היה נשבע אלא היסת ומתרץ הרב ז״ל שכיון שאם היו שם עדים שהוא משכון בידו כמו שהוא אומר ולא היו יודעים בכמה היה צריך מלוה שבועת התורה דכיון שיש שם עדים שבמשכון בא לידו נראה דאין כאן מגו דלקוח הוא בידו ג״כ כשאין שם עדים שהוא בידו במשכון אע״פ שהיה נאמן בלקוח בהיסת דלא אמרינן מגו לאיפטורי משבועה עכ״ל ובסימן פ״ט גבי הנותן טליתו לאומן אכתוב דברי הר״ן על דברי הגאונים ועיין שם:
(יב) {יב} ומה שכתב רבינו ואפילו לדברי הגאונים וכו׳ כ״כ בעה״ת בשער מ״ט:
לפיכך אם המשכון שוה וכו׳ כלומר כיון דקיימא לן שיכול לטעון עד כדי דמי המשכון אם המשכון שוה סלע וכו׳ וכל החילוקים שכתב מבוארים הם:
וכתוב בתשובות להרמב״ן סימן פ״ד על ראובן שלוה משמעון י׳ דינרים על משכון והיה עד א׳ בדבר שידע המשכון והחוב אבל לא ידע כמה היה החוב ושמעון אומר שעשרים דינרים הלוה לו אם הוציא שמעון המשכון לפני ב״ד או בפני עדים קודם שנפל ההכחשה ביניהם הדין עם ראובן וכיון שיש כאן עד אחד מחייב שבועה והרי הוא מודה לדברי העד ואינו יכול לישבע (י) הילכך מחזיר המשכון ויביא ראיה על המעות ויטול וישבע ראובן היסת על העשרה שהוא כופר בהם אבל אם קודם שהוציא שמעון המשכון בב״ד נפלה מחלוקת ביניהם שמעון נאמן מפני שבשעה שטען עליו בב״ד שיש לו בידו כ׳ דינרים מיד נאמן במגו דאי בעי אמר החזרתיו וכיון שכן אע״פ שהוציאו לבסוף וראינוהו תחת ידו לא הפסיד נאמנותו הראשון ונשבע בנקיטת חפץ ונוטל ועיין בתרומת הדשן סימן של״ד ושל״ה וע׳ בתשובות הרשב״א סי׳ תתקצ״ח שכתבתי בסי׳ ע״ה וסי׳ אלף ומ׳:
וכתב עוד בתשובות הרשב״א סימן אלף וי׳ על ראובן שמשכן חנות לשמעון וכתב לו שאם יפרענו לזמן פלוני יהא רשאי למכרו ולהפרע שיכול ראובן לעכב בידו מלמכרו דשליח מינהו ובידו לבטל שליחותו:
וכתב בסימן אלף וי״ז על הטוען על חבירו שמשכן אצלו שני כלים והלה אומר לא משכנת אלא אחד דהוי אומר הילך ופטור משבועת התורה:
ובתשובה אחרת כתב על ראובן שמסר משכון לשמעון שימשכן אותו בסלע ואחר זמן כשתבע ראובן משכונו משמעון השיב שמשכונו ביד עכו״ם ואותו עכו״ם מכרו שלא ברשות ששמעון פטור אפילו משבועת היסת כיון שאין העכו״ם מכחישו ואפילו אינו מראה לו עכו״ם שהוא האמינו ואילו היה העכו״ם מכחישו היה צריך שבועה כדין חנוני על פנקסו:
ובתשובה אחרת ח״ג סימן ע״ה כתב על ראובן שתובע משמעון שהפקיד אצלו ספרים שוים אלפים דינרין ושמעון משיב לא כי אלא שהוא נכנס ערב וכשתבעו המלוה מסר בידו ספרים שימשכנם ויפרע לו וכן עשה משכנם לפלוני בכך דינרים ופרע למלוה והשיב הספרים אפילו תדינו אותם כדברים העשויים להשאיל ולהשכיר אינם עכשיו בידו וא״כ אין לו תביעה עליו בגופן של ספרים וממי שהם בידו עכשיו אין לו יכולת להוציאם עד שיפרע לו כל מה שהלוה לשמעון עליהם משום תקנת השוק:
כתוב במישרים נתיב כ״ג ח״ו אשה שלותה על משכונות שהיו של בעלה שלא מדעת בעלה שלא קנאם המלוה ומחזיר אותם לבעל בלא דמים ולא שייך הכא תקנת השוק ודוקא שלא ידע הבעל שמשכנה אותם אבל משכנתם בידיעת הבעל אימור נתרצה ודוקא בידוע שהם של בעל כגון שהאשה נושאת ונותנת בתוך הבית משום בעל עכ״ל.
ונראה לי שיש טעות סופר בסוף לשונו. ועיין במה שכתבתי בסימן פ״ט לענין משכון:
הממשכן ספר לחבירו ואחר כך טענו נשתמשת בו וטשטשתו והלה משיב קריתי בו אבל לא חסרתיו ואם התנה עמו כשמשכנו שישתמש בו עיין במרדכי פ״ב דמציעא:
וכתוב בתשובות להרמב״ן סימן פ״ה על ראובן שלוה משמעון שבעה דינרים על משכון ואח״כ אמר ליה פרעתיך פעם אחת שני דינרים ופעם שנית שני דינרים ופעם שלישית דינר והשיב שמעון מכל פרעון איני זוכר אלא מהדינר של פעם שלישית הדין עם ראובן מפני שגוף המשכון שלו הוא ונמצא כשהוא תובע משכונו שמעון משיבו איני יודע אם יש לי עליו שום דבר מספק וכיון שכן אין שמעון יכול לתבוע מספק זכות בנכסי ראובן וכן הדין בשטר צריך להחזיר לו את השטר וכ״כ בתשובת הרשב״א סימן אלף ומ״א:
כתב הרשב״א בתשובה בח״ג סימן כ״ג על השואל כלי מחבירו ונאבד הכלי המשאיל אומר סלע היה שוה והשואל אומר איני יודע ועד א׳ מעידו שאינו שוה אלא שקל אילו לא היה כאן עד אחד היה המשאיל נוטל בלא שבועה משום דהוה ליה מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע אבל עכשיו שיש עד א׳ המכחיש את המשאיל אם רצה השואל משביעו שבועת המשנה כענין (פז.) עד אחד מעידה שהיא פרועה ואם רצה נותן לו סלע בפני עד זה ואח״כ מביאו לידי שבועה דאורייתא וכההיא דפרק הכותב (כתובות פח.) וזה לדברי הרי״ף שכתב ששבועת עד א׳ באה אפילו במקום שאינו תובע ברי אלא ע״פ העד שאומר לו כן וכמ״ש בפרק כל הנשבעין אבל יש מהגדולים שחלקו עליו ומ״מ אינו נוטל אלא בשבועת המשנה כעין עד אחד מעידה שהיא פרועה ע״כ. ואע״פ שזה נאמר לענין שאלה כתבתיו פה מפני שיש ללמוד ממנו לענין משכון ומטעם זה כתבתי בסימן זה קצת דינים דשייכי לענין שאלה: (יג) {יג} ואם הוא בענין שאינו יכול לטעון וכו׳ כיצד דברים שאין עשויים להשאיל ולהשכיר וכו׳ בסוף המקבל (קטז.) פרכינן ארבה דאמר יכול לטעון עד כדי דמיו ולית ליה הא דשלח רב הונא בר אבין דברים העשויים להשאיל ולהשכיר ואמר לקוחים הם בידי אינו נאמן והא רבא אפיק זוגא דסרבלא וספרא דאגדתא מיתמי בדברים העשויים להשאיל ולהשכיר ומשני אמר לך רבא סכינא דאשכבתא כיון דמיפגמא קפדי אינשי ולא מושלי ומכאן למד הרמב״ם מ״ש בפ״ח מטוען ונטען וכלי שהפסדו מרובה משכרו ובני אדם מקפידים עליו שלא ישאילוהו הרי הוא בחזקת שאינו עשוי להשאיל ולהשכיר כגון סכין של שחיטה עכ״ל.
ומה שכתב ואין עדים לומר היאך באו לידו הוא ממ״ש הרי״ף בסוף המקבל דלא איצטריך הא דשלח רב הונא בר אבין אלא היכא דלא אושליה ולא אגריה באפי סהדי אבל היכא דאושליה או אגריה באפי סהדי אע״ג דליתיה מדברים העשויים להשאיל ולהשכיר הא איכא סהדי דשאלה גביה הוא הילכך אי אמר חזרתי ולקחתי ממנו אינו נאמן והביא ראיה מפרק חזקת:
ומה שכתב רבינו אפילו ראו עדים עתה בידו וכו׳ הם דברי הרא״ש סוף המקבל:
האומר לחבירו תן לי פקדון שהפקדתי בידך והלה אומר אינו פקדון אלא משכון הוא על כך וכך עיין שם ובדברי רבינו בסימן קל״ג:
כתב בעה״ת בשער ס״ד היכא שלוה ראובן משמעון מנה ולאחר זמן כתב לו בשטר ובקנין מחמת שלויתי מפלוני כך ונתחייבתי לו בהן ועכשיו משכנתי לו בהן קרקע פלוני או חפץ פלוני מסתברא שאילו לא היה כאן לא שטר ולא קנין באמת היה דינו שכשם שאין קרקע נקנה במלוה כדאיתא בקידושין (מח.) כך אין המשכונא נקנית במלוה דמשכונא שכירות היא ואינה נקנית במלוה אבל עכשיו בדין זה שהיה בקנין ובשטר יש לנו לומר דל זוזי מהכא ליקני בקנין ובשטר עכ״ל וכתבו רבינו בסימן ס׳:
ומה שכתב וכן אפי׳ דברים העשויים וכו׳ עד או החזרתיו לך גם הם דברי הרא״ש בפרק הנזכר וכתב בהג״א בפרק הנזכר ודוקא דשווייה ראה פר״י שאפילו אין עדים רואים אותו בידו בשעת תביעת ב״ד אם בפעם אחרת ראה אותו אצלו בעדים וטען מה טיבו אצלך וטען אתה מכרתו לי או טענה אחרת כיוצא בזה שראוי לעכב ואין ראוי להחזירו לפי אותה טענה חשיבי ראה ואין מגו דיכול לומר החזרתיו לך שאפילו טוען בפירוש החזרתיו לך אינו נאמן ואם הדבר ידוע ומפורסם כ״כ שלא היה יכול לכפור אע״ג דלא שווייה ראה מחמת שידוע ירא לשנות הידוע שלא יחזיקוהו שקרן כתב ר״ת דאין לו מגו ור״י תמה איך יהיה מפורסם שלא יהיה יכול לומר החזרתי לך (יג) ודע שהרמב״ם פ״ח מטוען ונטען כתב שכל שהוא בחזקה שאינו עשוי להשאיל ולהשכיר אפי׳ באו עדים והעידו שהשאילו או השכירו זה אין מבטלים בהן חזקתן:
כתב רבינו ירוחם בנ״י ח״ו כל דבר שאינו עשוי להשאיל ולהשכיר יכול לטעון עליו עד כדי דמיו ומ״מ צריך לישבע אפילו טוען תובע שמא עכ״ל: (יד) {יד} ודברים העשויים להשאיל ולהשכיר פי׳ הרמב״ם בפ׳ הנזכר כגון שתחלתם היה להשאיל כגון היורות הגדולות של נחושת שמבשלון בהם בבתי המשתאות וכגון כלי נחושת הטוח בזהב ששוכרין אותו לכלה להתקשט בו שעשיית אלו הכלים אינם למכירת עצמן ולא ליהנות בהם ב״ה בביתו אלא להשאילן לאחרים או להשכירן וליטול שכרן וכן כלי שהפסידו מרובה משכרו ובני אדם מקפידים עליו שלא ישאילוהו הרי הוא בחזקה שאינו עשוי להשאיל ולהשכיר. ורש״י כתב פרק כל הנשבעין בשם רבו דוקא ספרא דאגדתא שאין אדם עשוי ללמוד בו תמיד אבל שאר ספרים אינם עשויים להשאיל ולהשכיר. ור״ת כתב דאין לחלק בספרים דאמרינן פרק נערה וצדקתו עומדת לעד זה הכותב ספרים ומשאילן לאחרים וכתב הרא״ש והר״ן ז״ל שפר״ת שהדבר תלוי בראיית הדיינים באהבת איש את רעהו ולפי מנהג המקום ולפי הספרים כי יש ספרים נחמדים שאין דרך להשאילן וכ״כ הרי״ף בתשובה:
כתב הרשב״א בתשו׳ כך מסורת בידינו שבדברים אלו הולכין אחר המנהג כל מקום ומקום כל שנהגו להשאיל כיוצא בהן או להשאילן או להשכירן באותו מקום כספרי הגמרא ופירושיהן בארצנו שנהגו להשאילן תמיד דרך זה לשאול ודרך זה להשאיל וכן דברים אחרים לפי מה שיראה הדיין שעשוי זה לשאול וזה להשאיל ותדע דהא ספרי דאגדתא אין מן הדעת לומר שעושין אותן בתחלתן להשאילן ורבא אפקינהו מיתמי משום דברים העשויים להשאיל ולהשכיר שכן היו עשויים שם להשכירם ולהשאילם עכ״ל: (טו) {טו} שאלה לא״א הרא״ש ז״ל התופס חפץ וכו׳ כלל ע׳ סימן ה׳: (טז) {טז} והיכא שמוחזק במשכון שלא בעדים שאמרנו שיכול לטעון עליו עד כדי דמיו וכו׳ כתב בעל התרומות שהדין עם בעל הכלים וכו׳ כ״כ בשער מ״ט:
וי״א שהדין עם המחזיק ג״ז כתב שם בעל התרומות וכתבתי דברי בעל התרומות באורך בסק״ז וקט״ו:
ומה שכתב והכי מסתברא הם דברי רבינו וסברות אלו כתב באורך המרדכי ס״פ המקבל:
ומה שהכריע רבינו שהדין עם המחזיק משום מגו אינו נ״ל ודבריו תמוהים הם שאין זה דרך מגו דכי אמרינן מגו היינו לומר דנהימניה בהאי טענה מגו דאי הוה בעי הוה טעין טענה אחריתא והוה מהימן השתא נמי נאמן והכא הא מהימנינן ליה ליטול מה שטוען עד כדי דמי החפץ משום מגו אבל לענין ליטול החפץ עצמו היאך אפשר שנאמן שיטול החפץ עצמו במגו דאי בעי אמר לקוח הוא בידי והרי כיון דלפי דבריו דהשתא אינו יכול ליטלו בע״כ של בעל החפץ היאך נזכה אותו ביותר ממה שהוא טוען במגו דאי בעי אמר לקוח זה דבר שאין לו שחר הלכך נראה שהדין עם בעל החפץ:
כתב הרשב״א שנשאל על ראובן שמשכן כלי לשמעון בה׳ דינרים וכשבא לפדותו טען שמעון שהוא מעכבו בעד חמשה דינרים אחרים שחייב לו מצד אחר ועמד לוי ואמר שהכלי הוא שלו ושהוא הפקידו ביד ראובן ושמעון חייב להחזירו לו בלא כלום ושמעון מודה שהכלי של לוי. והשיב הדין עם לוי וכדי להתלמד במקום אחר הריני כותב לך כל פרטי דין זה כבר ידעת שכל המטלטלין תפיסתן היא חזקתן ר״ל שאפילו נודע שכלי זה היה של ראובן כל שהוא ביד שמעון אין ראובן נאמן לומר הפקדתיו או השאלתיו לך כל שאינו מן הכלים העשויים להשאיל ולהשכיר והוא שלא יהא שמעון זה אומן ואפילו טוען ראובן של לוי הוא והוא הפקידו בידו אינו נאמן לתבוע לשמעון וכדאמרינן בפ״ב דכתובות (יט.) גבי האומר שטר אמנה הוא זה וכ״ש דאין ראובן נאמן לומר גנבו או גזלו ממני וכדאיתא בפרק כל הנשבעין (שבועות מו:) אבל אם יש עדים שהפקידו לוי ביד ראובן וראוהו עדים עכשיו ביד שמעון חייב שמעון להחזירו ללוי ואין ראובן נאמן לומר חזרתי ולקחתיו מלוי דהא איכא עדים וראה וכדאיתא בפ׳ חזקת (בבא בתרא מה:) ומיהו אע״ג דאיכא עדים וראה אם טען שמעון בפני חזרת ומכרתו לראובן או בפני אמרת לו למכרו או למשכנו כאמן במגו דאי בעי אמר אתה מכרתו או נתתו לי ואם שמעון מודה שהכלי של לוי שהפקידו ביד ראובן אפילו ליכא עדים וראה חייב שמעון להחזירו ללוי דכל שהוא יודע הוא עומד במקום עדי פקדון ובמקום עדי ראה וכאותה שאמרו בפרק חזקת (בבא בתרא ל:) ההוא דאמר לחבריה מאי בעית בהאי ביתא אמר ליה מפלניא זבינתיה דא״ל דזבנא מינך א״ל ולא מודית דהאי ארעא דידי הוא וכולי ובפרק איזהו נשך (בבא מציעא ע.) גבי הני זוזי דיתמי היכי עבדינן להו אבל מאני לא דלמא בפקדון איתנהו ואתי מרייהו ויהיב סימנא ושקיל להו ואע״ג דכלים טמונים אצל האפוטרופא וליכא רואה עכשיו אפ״ה כל שיש בו סימן והאפוטרופוס רואה אותו סימן הוא עצמו עד ראיה וראיות אחרות יש בידינו בכתובות והיכא דגנב ראובן כלי זה ומשכנו אצל שמעון בכי הא דכבר הלוהו שמעון ה׳ דינרים בלא משכון חייב שמעון להחזיר ללוי בלא כלום דאע״ג דעשו תקנת השוק במשכנתא בכל כי האי גוונא ליכא תקנת השוק כדאיתא בפרק הגוזל ומאכיל (בבא קמא קטו.) גבי ההיא דהלכה כרב בדיני עכ״ל: (יז) {יז} ואין חזקת המחזיק מועלת וכו׳ ריש פרק חזקת (בבא בתרא כח.) תנן דחזקת עבדים שלש שנים ופריך בגמרא (לו.) עבדים יש להם חזקה והאר״ל הגודרות אין להם חזקה אמר רבא אין להם חזקה לאלתר אבל יש להם חזקה לאחר שלש שנים ואמרינן התם עבד המוטל בעריסה יש לו חזקה לאלתר ואע״ג דאית ליה אימא דאיכא למימר אמיה עיילתיה להתם ואמרינן נמי דעיזי כיון דמסירן לרועה יכול לטעון עד כדי דמיהן וזהו שכתב רבינו ועבד קטן וכו׳ ובהמה המשתמרת וכו׳: (יח) {יח} משכן לחבירו כלים שעושים בהם אוכל נפש וכו׳ זה נלמד מעובדא דסוף המקבל (שם) ההוא גברא דחבל סכינא דאשכבתא מחבריה אתא לקמיה דאביי אמר ליה זיל אהדריה דהוה ליה כלי שעושין בו אוכל נפש ותא קום בדינא עליה רבא אמר לא צריך למיקם בדינא עליה יכול לטעון עד כדי דמיהן ובודאי דלרבא צריך להחזירו כיון שעושין בו אוכל נפש ואפ״ה קאמר דיכול לטעון עד כדי דמיהן הרי מפורש דלא הפסיד מגו שלו:
ומה שכתב או משכן אלמנה כתב בעל התרומות בשער מ״ט דמשמע שדינו שוה לחובל דבר שעושין בו אוכל נפש שאע״פ שהוא בחזר׳ ישבע התופס ויטול אך הר״מ פסק באלמנה שאחר שהוא בחזרה אם תודה תשלם ואם תכפור תשבע היסת ותפטר בענין דברים שעושים בהם אוכל נפש פסק כרבא וצ״ע עכ״ל: (יט) {יט} כתב בע״ה אם המלוה כופר במשכון וכו׳:
פסק רבינו מאיר על ראובן שלימד בן שמעון ושמעון נתן ספר אחד של הקדש לראובן יכול לעכב הספר למשכנו או למכרו עבור שכרו והקהל יתבע משמעון לפטור הספר מיד ראובן. מרדכי פ׳ כל הנשבעין. ועיין עוד בפ׳ הנזכר תשובת רבינו מאיר על ראובן שהיו בידו ספרים של שמעון והלך ראובן ומשכן אותם ספרים ללוי אם יכול שמעון להוציא ספריו מיד לוי ועיין בהגהות מיימוני פ״א מטוען ובתשובת הרשב״א שכתבתי בסמוך: (כ) {כ} משכון שנפחתו דמיו וכו׳ עד נאמן בשבועה עד כדי דמיו הם דברי בעל התרומות בשער מ״ט:
ומה שכתב וכ״ש אם אפילו אחר שנפחת שוה כדי החוב וכו׳ הם דברי בעל העיטור כתבם בעל התרומות בשער הנזכר.
וכתב עוד וה״ר יהודה אלברצלוני כתב דאיכא מ״ד מלוה נשבע כעין דאורייתא שלא נשתמש בה וגובה חובו עכ״ל: (כא) {כא} כתב בעל העיטור מלוה אומר סלע הלויתיך עליו וכו׳ עד או פרעתיך הכל כתבו בעל התרומות בשער מ״ט: (כד) {כד} ראובן שמשכן משכון ביד שמעון וכו׳ עד הרשות בידו כתב בעה״ת בשער מ״ט שכן השיב רבי יצחק ז״ל וכן מצאתי בתשובות הגאונים:
ומה שכתב ונאבד מיד לוי לדעת הגאונים שסוברים דמלוה על המשכון שומר שכר הוי האי נאבד היינו באונס גמור כגון שטבעה ספינתו בים דאל״כ אפילו נאבד ביד שמעון חייב לשלם ואין כאן שבועה:
ומה שכתב ואם יש שם עדים וכו׳ עד לוי הפושע גם זה דברי בעל התרומות בשער מ״ט:
ומה שכתב ואם פשע לוי שמעון חייב לשלם הרמב״ם חולק ע״ז בפרק ד׳ מהלכות שאלה ופקדון ויתבאר סימן רצ״א בס״ד: (כה) {כה} שאלה לא״א הרא״ש ז״ל ששאלת ראובן שואל משמעון וכו׳: (כו) {כו} שאלה לא״א הרא״ש ז״ל ראובן היה לו מעות וכו׳ בסוף כלל צ׳: (כז) {כז} עוד שאלה לא״א הרא״ש ז״ל ראובן תובע וכולי כלל צ״ג סימן ב׳: (כח) {כח} יורש שהוציא שטר וכו׳ כתב בעל התרומות בשער מ״ט שכן השיב ה״ר יצחק ז״ל: (כט) {כט} ראובן הניח משכון ביד שמעון וכו׳ גם זה שם תשובת ה״ר יצחק ז״ל ובתשובות הגאונים מצאתי שהיא תשובת רב אלפס. וכתוב עוד שם ובמישרים נתיב כ״ו ח״ג שהמלוה היה טוען שישבעו הקרובים שצוה המת שהיו בידו מאה ופסק ה״ר יצחק שאין עליהם שבועה ולא חרם סתם שהאפוטרופוס של יתומים חובה עליו לטעון בכל דבר וכל טענה שיוכל לטעון כדאמרי׳ (כתובות קט:) בההוא אפוטרופ׳ מאן דמוקים אפוטרופא לוקים כי האי דידע להפוכי בזכותא דיתמי: (ל) {ל} משכונו של ישראל ביד הגר וכו׳ מימרא דרבא פ׳ שור שנגח את הפרה (בבא קמא מט:) כתבו הרי״ף פ׳ חזקת והרמב״ם פ״ב מהל׳ זכיה:
ומה שכתב וכן הדין אם יש לו שטר משכונא וכו׳: (לא) {לא} וכתב הר״ם מרוטנבורג עכו״ם שהלוה לישראל וכו׳ כ״כ הרא״ש בפרק הפרה בשמו והמרדכי בפרק חזקת בשם רא״מ:
וכתב רי״ו בנתיב כ׳ ח״ב דהוא הדין למעות שהלוה ישראל לעכו״ם על משכון ונפלו המעות מהעכו״ם ומצאם ישראל יחזיר לישראל:
[בדק הבית: מ״ש בתשובת זו שמה שהחזיר לאשתו ובניו לא נפטר בכך וכ״כ הרמב״ם בפ״ו מטוען ונטען והרשב״א בתשובה בסי׳ אלף וכ״ו כתב שאם טען הלוה פרעתי לאשתך והיא בעלת דעת והוא מניחה לישא וליתן ישבע שמסר לה ופטור ונראת שגם הרמב״ם והרא״ש לא איירי אלא בסתם נשים אבל אם הוא מניחה לישא וליתן ישבע שמסר לה ופטור וכדברי הרשב״א:]
מ״כ בתשובת הר״מ ראובן טוען לשמעון משכנתי משכון לעכו״ם והגיע לידך החזירהו לי ושמעון משיב אני זכיתי בו תחלה אם לא זכיתי בכולו מ״מ זכיתי בחוב העכו״ם דעתי נוטה שלא זכה שמעון בו דהא לא היה המשכון קנוי לעכו״ם דאפילו ישראל מישראל לא קנה משכון שמשכנו בשעת ההלואה וכי יצא המשכון מידו שאבד פקע חובו דהא אפילו ישראל שאבד משכונו פקע הלואתו כדתניא אבד המשכון אבדו מעותיו וכיון שאבד עכו״ם זכה ישראל במשכונו כל היכא דאיתיה וה״מ שלא זכה שמעון באותו משכון כשהיה המשכון שוה יותר מחובו שלא הוחלט המשכון ביד העכו״ם אבל אם הוחלט המשכון לעכו״ם שעלה הקרן והרבית יותר משוויו זכה בו העכו״ם וזכה בו שמעון מן העכו״ם דכיון דדיניה כעכו״ם דבתר ערבא אזיל ונכסוהי דאינש אינון ערבין ביה וכל שכן במשכון שבידו עכ״ל: (לב) {לב} משכונו של גר ביד ישראל וכו׳ גם זה בפרק הפרה וכתב הה״מ בפרק הנזכר בשם בעל העיטור והרשב״א שאם ישראל יש לו מלוה בשטר על הגר או אפי׳ בעדים ומת בתוך זמנו הרי הוא כמשכון של גר ביד ישראל ואם בא ישראל אחר והחזיק בנכסיו של גר אינו יכול להחזיק כשיעיר החוב:
וכתב עוד בעל העיטור שמחזיק בנכסי הגר הרי הוא כיורש והבא ליפרע צריך שבועה כדין הבא ליפרע מנכסי יתומים. וכתב הה״מ דמשמע בתוספתא דכתובות פרק מי שהיה נשוי שאם החזיקו שנים זה אחר זה שיכול הראשון לומר לב״ח הנחתי לך מקום לגבות הימנו ועוד יתבארו דברים אלו בסוף סי׳ ער״ה:
כתב המרדכי בפרק חזקת משכונו של עכו״ם ביד ראובן וא״ל ראובן תן לי מעותי וא״ל העכו״ם תמשכן אותו לישראל אחר והלך ראובן ומשכנו לשמעון ונתן לו המעות שהעכו״ם חייב לו ומת העכו״ם והמשכון שוה כפלים מן החוב זכה שמעון בכל המשכון מיהו בהא מספקא לי אם משכונו של עכו״ם ביד ראובן והפקידו ראובן ביד שמעון ומת העכו״ם אם זכה שמעון במה שהמשכון שוה יותר מהחוב אי נימא כיון שמכח ראובן תופס אותו לא קנה:
והרשב״א כתב בתשובה ח״א סי׳ אלף ל״ב עכו״ם שמשכן מטלטלין לראובן ואח״כ נתנם העכו״ם במתנה לשמעון הראשון זכה בהם דעכו״ם מכי מטו זוזי לידיה איסתלק והמקבל מתנה לא קנה עד דמשיך להו:
משכן לו שדהו בק׳ זוז ופרעו נ׳ אם יכול לכופו שיחזיר לו חצי המשכון עיין בסימן ע״ד (יח):
כתב בעה״ת בשער מ״ט המחזיק בקרקע חבירו ואוכל פירותיו וטוען כי במשכונא ירד בו והיה לו שער ממאה דינרים שהלוה עליו ונאבד ממנו והלה טוען שלא היה כ״א מחמשים דינרים נראה שאם לא החזיק בו המלוה שני חזקה הלוה נאמן דקרקע בחזקת בעליה עומדת ומשתבע לוה כדין שאר מודה מקצת ונוטל קרקעו אבל אם החזיק בה שלש שנים איכא מ״ד דמהימן בלא שבועה ולדידן מסתברא דמהימן בשבועת היסת ושקיל ק׳ דקא תבע מפירי ארעא דהו״ל כההיא דרב יהודה בפרק המקבל דאמר מלוה נאמן במגו דאי בעי אמר לקוח הוא בידי ובעל העיטור פסק על דרך אחרת ואנו אין לנו אלא מה שכתבנו עכ״ל:
כתב בהגהות במרדכי דב״ב על ראובן שבאו אנשים בביתו ליקח משכון של שמעון ולקחו משכונו של ראובן בשביל שמעון דין הוא שיעכב ראובן משכון שמעון בשביל משכונו ואין דבריו נראים בעיני וכ״נ מדברי המרדכי שם שיש מי שחולק על סברא זו:
כתב בהגהות מרדכי דסוף בתרא מלמד שהלוה בבית בעל הבית על משכונות והפסיד מהם ולא פישר עם העכו״ם וקצת מעותיו ביד בעל הבית ורוצה לעכבם מפני שהוא צריך לפייס העכו״ם ממעותיו שבידו נ״ל דאין בעל הבית יכול לעכבם:
מ״כ (תשובת מוהרי״ל סרט״ז) משכונו של עכו״ם ביד ישראל ובא ישראל אחר ליטול המותר מחמת שחייב לו העכו״ם לכאורה נראה לדמויי לההיא דפרק הפרה משכונו של עכו״ם ביד ישראל וכו׳ זה קנה השאר וזה קנה כנגד מעותיו אף על גב דמוקי ליה דאיתיה בחצר ואינה משתמרת היינו משום הפקר אבל הא לאו הפקר הוא אלא דעכו״ם הוא ובמאי ליקני המותר אפילו ישראל מישראל לא קנה ולא חשוב שומר שכר אלא כנגד מעותיו כמו שהשיב הר״מ פרק הדיינים אבל בהא מסופקני כיון שהמשכון עומד ברבית ואיפשר שיעלה הרבית עובא עליו אי חשיב הכל כנגד מעותיו ומ״מ באותה תשובה משמע דלא קנה אלא עד הקרן ואיכא נמי לדמויי שתופס לבעל חוב במקום שאין חב לאחרים ואיכא פסידא לבעל חוב דקנה ה״נ כי יהיב להאי קרן ורבית שעלה עד השתא א״כ אין חב לאחרים וכל שכן דדינא דמלכותא הוא ואפילו בחדשים אמרינן (ערכין כג:) מוסיף עוד דינר ופודה הנכסים וגובה מן ההקדש ואי לאו משום תקנת השוק היו גובין אפילו ממטלטלין משועבדים למאי דקיימא לן שיעבודא דאורייתא וכי יהיב ליה קרן ורבית לא בטלה תקנת השוק ונכסי דאינש אינון ערבין ביה ע״כ ע״ד נוטה דגבי המותר אבל בענין שלא יבא בעל המשכונות לידי הפסד אם יבא העכו״ם עכ״ל ול״נ שזכה זה במשכון שבידו לכל רבית שיעלה עוד (יט):
כתב הריטב״א שנשאל על ראובן שמשכן לשמעון חפץ בסלע והיה שוה ה׳ סלעים וראובן תובע משמעון שיתן לו המשכון ויקבל הסלע שיש לו עליו טען שמעון אמת הוא שמשכן אצלי החפץ אבל על מנת שאם לא יפדה אותו לזמן קצוב יהיה המשכון מכור לו וכבר עבר הזמן והשיב נ״ל שיש לשמעון הנתבע לישבע שאינו ברשותו ולשלם לראובן התובע מה שהיה שוה המשכון יותר על ההלואה וג׳ טעמים בדבר האחד שלא פירש שיהיה מכור במעות אלו השני שאפילו אם פירש היה כמוכר ה׳ סלעים בסלע שהוא ביטול מקח ומוכר לעולם חוזר הג׳ שלא אמר ליה שיקנה בשעת משיכה אלא לאחר הזמן קצוב והוא כאומר לחבירו משוך בהמה זו ותקנה לאחר ל׳ יום שלא קנה ומשמעותו שיהיה מכור לו בשיווי ע״כ. ועיין בדברי במה שאכתוב בסמוך ובשאר מקומות שארמוז שם:
(לג) {לג} שאלה לא״א הרא״ש ז״ל ראובן היה לו בידו וכו׳ כלל פ״ט סימן ה׳:
(לד) {לד} עוד שאלה לא״א הרא״ש ז״ל ראובן שכר חבית משמעון וכו׳ כלל צ׳ סימן ג׳ ועיין בתשובת הרשב״א שכתבתי בתחלת סימן זה ובדברי הראב״ד והרשב״א שכתב נ״י בפרק האומנין גבי מלוה על המשכון:
(לה) {לה} ומה שכתב רבינו אע״פ שכתב בתשובה שהמלוה על המשכון ש״ש לא כ״כ רבינו לפי שבתחלת התשובה כתב כיון דקי״ל המלוה על המשכון ש״ש דהא לכ״ע דינא הכי במה שהוא כנגד החוב וכמ״ש בראש הסימן אבל מדקדק כן רבינו ממה שנתן טעם לדבר דטעמא דהוי ש״ש משום דקי״ל כרב יוסף ולפ״ז אפילו במה שהמשכון שוה יותר על החוב הוי עליה ש״ש דהא שייכא ביה פרוטה דרב יוסף. ועוד דבכגון דעובדא דתשובה אי הוי ס״ל להרא״ש כר״י הוה מיפטר דהא לדידיה לא הוי ש״ש על המשכון אלא מטעם שתופסו לגבות ממנו חובו וא״כ כל היכא דגבה כבר חובו דליכא תו האי טעמא פשיטא דפטור מגנבה ואבדה דהא לדידיה הלכה כרבה דש״ח הוי ומכיון שחייב הרא״ש כנדון דתשובה ע״כ כהרי״ף ס״ל דטעמא דהוי ש״ש הוי מטעם פרוטה דרב יוסף וההיא הנאה שייכא אפילו לאחר שגבה חובו:
ומה שכתב רבינו בפסקיו כתב שהוא שומר חנם כבר כתבתי בראש סימן זה שלפי דעתי גם בפסקיו הוא פוסק שהמלוה על המשכון שומר שכר:
כתב במישרים נתיב ל׳ ח״ה תשובה לרבינו מאיר ראובן טוען לשמעון הלויתני על המשכון הנה לך מעות ותן לי משכוני ושמעון טוען משכנת אותו לי עד זמן קצוב ונחלף ואמרת קנה מעכשיו אם לא אפדנו עד זמן פלוני והלה טוען לא יצא מפי מעולם קנה מעכשיו. תשובה אע״ג דבעלמא הוי אסמכתא ולא קנה הכא קני דכיון שהוא תופס וגם עשה עמו טובה שהלוהו וישבע שמעון שאמר ליה קני ויהיה המשכון שלו וראיה מאיזהו נשך (סו.) מהלוהו על שדה וכו׳ ר״נ אמר אפילו לאחר מתן מעות קנה הכל ומסיק דאמר קני מעכשיו. וכן פסק ר״ת וכתבה המרדכי בפ׳ איזהו נשך ועיין בהגהות פ״ג ממלוה ופי״א ממכירה. ובנתיב ט״ז כתב על דין זה בשם ספר התרומות שאסור לעשות כן בפחות משוויו. ועיין בתשובת הרא״ש ז״ל שכתב רבינו בסימן שאחר זה. ובתשובות רש״י שכתבתי בתחלת סימן זה. ובמרדכי פרק שבועת הדיינים:
מי שיש בידו משכון מחבירו ודוחקו לפדותו ואמר לו הלה יהא המשכון שלך לא קני ליה בנ״י סוף מציעא וטעמא משום דדחויי מדחי ליה:
כתב במרדכי ריש פרק השואל תשובת ר״מ על ראובן שהיה לו משכון ביד עכו״ם המלוה ברבית ושמעון הוצרך למעות ובקש מראובן שירשהו ללות על אותו משכון ועשה כן ונשרף המשכון ביד עכו״ם פטור שמעון מלשלם לראובן דמי המשכון:
דיני משכון במהרי״ק שורש קצ״ד ובתשובות הרא״ש כלל ק״ו כולו וכלל ק״ז סי׳ א׳ ב׳ ג׳ וכלל נ׳ סימן א׳ ב׳ ובהריב״ש סשצ״ג:
דיני משכנתא דקרקע בתשובות הרא״ש כלל צ״א סימן א׳ וסימן ו׳ ובטור זה קי״ז וביורה דעה קע״ב:
משכונת קרקע נקנית בדרכים שנקנה קרקע לשכירות בעה״ת שער ס״ד:
תשלום דיני משכון בסימן שאחר זה ובסימן קל״ג:
כתב לו הרשב״א שנשאל על ראובן שמשכן עלייתו לשמעון בנכייתא והתנה שלאחר הזמן יהא רשות בידו לתבוע חובו או לדור הוא וסייעתו או למשכנה או להשכירה למי שירצה ואחר זמן המשכונא בא למשכנה או להשכירה לאחרים והלה טוען שאין לו רשות לא למשכן ולא להשכיר אלא לבעל הבית אחד ושלא יהיה לו סיעה גדולה יותר ממה שהיה לשמעון בשעת המשכונא. והשיב הדין עם שמעון לפי ששורת הדין אפילו בלא תנאי יכול היה למשכנה או להשכירה לאחרים שלא אמרו אין השוכר רשאי להשכיר אלא במטלטלין אבל בקרקעות או במטלטלין גדולים כספינה רשאי כדמוכח בפרק האומנים (בבא מציעא עט:) גבי השוכר את הספינה ואפילו ליותר מסיעתו היה רשאי כל שיראה לב״ד שאין הפסד מתרבה בכך ומיהו אם יראה לב״ד שההפסד מתרבה אינו רשאי אבל עכשיו שנתן לו רשות התנאי מוסיף להשכירם לכל מי שירצה אפילו לסיעה גדולה. ואל תאמר שלא נכתב התנאי לתוספת הענין אלא לשופרא דשטרא וכדאמרינן בפרק המוכר את הבית לא היא דכל היכא דאיכא למילף מן התנאי ילפינן ועוד דהכא הא קאמר ליה לכל מי שירצה ואינו בא להרשותו להשכירו לראובן או לשמעון דמה איכפת ליה כל שאינו דר עמהם וליכא משום שינוי דעתא וכ״ש שהרי נתן לו רשות לדור בו לאחר הזמן הוא וסייעתו ומי לא עסקינן שתהא לו סיעה גדולה עכ״ל וע״ל סימן קע״ח:
שותף התופס מעסק השותפות בטענה שחבירו חייב לו כך וכך והלה אומר אין לך בידי כלום בספר התרומות שער מ״ט אי ידיע בסהדי ההוא מדעם דאיתיה בשיתוף לתרווייהו ואיכא ראיה לא מפיק מחזקתיה דאידך אלא נשבע האחר היסת שאין לו בידו כלום ומוציא חלקו מיד המחזיק וכמ״ש הרי״ף בפרק השותפין מהא שמעינן כל מילתא דידיעא לתרי שותפי וכו׳ אבל אי ליכא סהדי דההוא מדעם ידוע משיתוף מגו דאי בעי אמר להד״מ נאמן:
מי שיש בידו משכון ובא למכרו ע״פ ב״ד או בפני עדים שלא בפני הלוה אינו רשאי ללקחו לעצמו מ״מ פי״ג ממנוה:
[בדק הבית: והר״ן פרק אלמנה ניזונת ועיין בתשובת הריב״ש שאכתוב בסימן ע״ג:]
ישראל המלוה לישראל חבירו על המשכון אין זקוק המלוה לשמרו יותר משנה מלמכרו ולגבות הלואתו כדינא דמלכותא גבי מלוים לעכו״ם בריבית מרדכי פרק הגוזל בתרא ולדידן נראה לי שאחר שלשים יום יכול למוכרו אם לא קבע לו זמן דסתם הלואה שלשים יום:
[בדק הבית: ועיין בדברי הרא״ש שכתב רבינו בסימן זה אם המשכון הוא בעין ואינו שוה שיעור מעותיו יכול המלוה לכופו לפרוע מעותיו כן כתב הרב המגיד פרק י״ג ממלוה בשם המפרשים גבי אמר המלוה סלע הלויתיך עליו ושקל היה שוה:] רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

הערות

E/ע

הערותNotes

הערות

Tur

Peirush

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון